כניסה לחברים רשומים



גב' ציפי לבני

חוסן לאומי, בו עוסק כנס הרצליה, הוא יכולות אמיתיות להתמודדות עם מצבים קשים ועם איומים. תחושת הביטחון של הציבור להתמודד עימם ולכידות סביב מכנה משותף, מטרה משותפת -  ביחס לכל אלו יש חשיבות למנהיגות ולממשלה שיכולות לייצר מענה לאיום ולמצב המורכב, לתת תחושת ביטחון לציבור, לאחד את הציבור. החלק הקל ביותר הוא ליצור מכנה משותף סביב האיום, אך בעיני זה לא המסר היחידי למנהיגות. בבסיס המסר חייבת להיות האמת, גם אם יש קושי בהתמודדות עם איום מסוים. עלינו להתמודד עם האמת מול האיומים שאנו ניצבים לפניהם. זו אחריות הממשלה. 

 

במלאת 60 שנה למדינה, המכנה והמטרה המשותפים הולכים ונשחקים. מטרה זו משליכה על ההתנהלות שלנו כלפי פנים וכלפי חוץ. מטרת העל של מדינת ישראל היא קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כשערכים אלו אינם מתנגשים זה בזה, וכן ביטחון המדינה. 

 

הערכים נגזרים הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.  

כלפי פנים – עיגון הערכים של המדינה בחוקה. עד היום, לצערי, הכנסת כשלה מלעשות זאת. עליה להכיל עקרונות חופש ושוויון לצד סמלי העם היהודי, חוק השבות כמייצג את ישראל כבית העם היהודי ושלטון החוק. יש לקבע ולאכוף את העקרונות הללו.  

אסור שתהיה אבחנה בין הפוליטיקאים לבין שומרי החוק. אלו שני מרכיבי היסוד לדמוקרטיה. אסור שאנשים יתייאשו מהפוליטיקה, ולפיכך גם על הפוליטיקאים לשמור על שלטון החוק. דה-לגיטימציה לאחד הגורמים הוא אסון לדמוקרטיה. 

 

עלינו לחנך לכך, וכן לעגן את שורשי העם היהודי. משמעות הישראלי אינה רק ה"צבריות", אלא גם תולדות העם היהודי וההיסטוריה שלו, על גילוייה השונים בתפוצות העם היהודי. 

 

מטרת העל כוללת הקמת מדינת ישראל כבית לעם היהודי, ולכן עלינו לחזק את הקשר עם התפוצות 

1.       קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי 

2.       מלחמה באנטישמיות 

3.       מאבק עם העולם החופשי מול הקיצונים 

 

מאבק זה הינו גם פנימי וגם חיצוני. עלינו להסתכל על תהליך בעייתי של דה-לגיטימציה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. 

 

המובן מאליו של 1947-8 – החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות וקיום מדינה לעם היהודי גם כבית הלאומי - מוטלת בספק. 

 

שני אתגרים אלו – כלפי פנים וחוץ- קשורים זה בזה. 

 

כלפי חוץ - מתנהל מאבק בין מתונים לבין קיצונים, כשאנו בחזיתו, ואיננו הסיבה לקיומו, אלא אנו משלמים את המחיר שלו. 

אנו רואים תהליך התחזקות של הקיצוניים – אידיאולוגיה קיצונית ודתית, המלווה בנכונות להשתמש בכוח ובטרור ולמנוע מאחרים להחזיק בדעות משלהם. מגמה זו תשליך גם על המסקנות שלנו ביחס לסכסוך הפלסטיני, כי סכסוך לאומי יש לו פתרון, ואילו לסכסוך דתי אין פתרון. 

 

ביטוי לכך הוא באיראן, שמשטרה מושתת כולו על האידיאולוגיה הקיצונית הזו, ובדיאלוג שמנהל משטר זה עם חמאס וחזבאללה; תהליך בו מדינות נחלשות מול ארגוני טרור אלו, ואנו מאבדים את הכתובת למי שיכולה להיות אחראית למה שקורה בשטחה – לבנון והרשות הפלסטינית.  

 

לא די להסתכל רק על מגמות ואיומים, אלא עצם ההבנה שלהם יוצרת מחנות חדשים. דרושה הבנת איראן כאיום, והבנה שהאידיאולוגיה שלה לא תשתנה. צריך להיות ברור לשכנותיה של איראן, שישראל אינה העניין, אלא רק תירוץ כדי להלהיט את הרוחות בה ומחוצה לה. אנו יכולים לייצר אינטרס משותף על מנת להתמודד עם האיום.  

 

העולם החופשי נמצא במצב של התבוננות על האיום הזה. אנו בשכונה שבה או שמכים את האויב או שמצטרפים אליו, וכל היסוס נתפס כסימן לחולשה. יש הבנה שזהו איום אזורי ועולמי, ואסור לעולם להתעלם מכך. 

 

באותה מידה אף אחד לא רוצה לראות את חמאס מצליח. בכל אחת ממדינות ערב יש קבוצה אסלאמית שמאיימת על השלטון. לכן הצלחת החמאס היא גם איום פנימה.   

 

ברצוני לענות על מספר שאלות. 

 

- למה תהליך? בתשובתי אחזור למטרת העל: קיום מדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה, כשהערכים שלובים זה בזה. לכן יש צורך בחלוקה. עלינו לוותר על חלק מהמדינה, אך בכך לשמור על ריבונות המדינה ועל קיום יהודי בכל חלקי המדינה. 

 

יש מי ששותפים למטרת על זו, שמבינים שזה מה שנכון לעשות, אך לא יאמרו זאת בקול רם. העניין הכלכלי הוא רק חלק מהפתרון, ואינו תחליף לפתרון. איננו בדרך למזרח תיכון חדש, אלא אנו בדרך לתהליך של היפרדות בהסכמה כדי שנוכל לשמור על הזהות שלנו. 

 

- למה עכשיו? כיוון שהקיצוניים מחליפים פרגמאטיים, משתלטים, ותופסים שטח. סכסוכים לאומיים הופכים דתיים, כך שהזמן שחולף שוחק את העמדות הישראליות. עלינו לראות האם יש בינינו לבין הפלסטינים מכנה משותף, כיוון שהזמן אינו עובד לטובת מי שמזהה את מטרת העל של מדינת ישראל. 

יש בעיות בשטח – עזה נשלטת ע"י גורם טרור, יש קשיי ביצוע של הגורמים הפרגמאטיים ביהודה ושומרון, אבל כפי שאני מאמינה שאיננו יכולים לעצום את עינינו מול הבעיות, איננו יכולים להסכין גם לעצימת עיניים מול הבעיות ולהיעדר עשייה. להיעדר עשייה יש מחיר. 

 

- איך מגשרים על הפער בין המצוי לרצוי? קיבלנו החלטה לקדם תהליך מול הגורמים המתונים. את הגשר בין המצוי לרצוי קבענו באנאפוליס. יצאנו מנקודת הנחה שניתן יהיה להגיע איתם להסכמות, תוך הבנה שהדבר תלוי ביישום ההבנות. אם הפלסטינים לא יוכלו להפוך לכתובת אפקטיבית ששולטת בשטח ונאבקת בטרור, לא נוכל להמשיך להתקדם בתהליך.  

 

ובכל זאת זה לא מספיק, כי המצב בשטח שונה. החלטנו לנקוט הפרדה בין הגורמים הקיצוניים לפרגמאטיים. החלק בתכנית שניתן ליישם הוא בשל החלוקה הטריטוריאלית שנוצרה בשטח – בין עזה תחת הקיצונים לבין יהודה ושומרון תחת המתונים. אם כי גם עזה תצטרך לקבל מענה. 

 

- האם ההסכם יהיה שווה את הנייר עליו הוא כתוב? תלוי בתכניו. גם במצב של כשל ביצוע בעתיד, הנייר יהיה שווה-ערך אם יקבע אינטרסים על הכתב, ואם הפתרון יהיה הפתרון היחיד על השולחן, יהיה מעוגן גם ע"י הסכמת הקהילה הבינ"ל, יהפוך לתכנית היחידה לפתרון הסכסוך, ויחליף החלטות של האו"ם או החלטות של הליגה הערבית שלא היו לטובתנו. 

 

מסיבות אלו ישראל נכנסת לתהליך. לא כמי שכפאה שד בשל לחץ בינ"ל, לא כהכאה על חטא או עיוורון כלשהו, אלא מתוך מטרה ברורה וידיעה ברורה מהם הנושאים עליהם נצטרך לעמוד. 

 

איננו יכולים לזרוק את המפתח לצד השני ולקוות לטוב. 

 

עלינו לקבוע מטרות, לשרטט אינטרסים ל ישראל , להבין מה ה"דיל מייקר" לצד הישראלי וה"דיל ברייקר" בצד השני. כניסה למו"מ אינה מתנה לצד השני או לקהילה הבינלאומית. אנו עובדים גם מלמעלה וגם מלמטה, אנו עובדים על הסכם, ובמקביל עומדים על שינויים בשטח.  

 

אנו רוצים לעשות שינויים כלכליים עבור הפלסטינים ובמקביל לתת מענה גם למה שקורה בעזה. 

 

עזה היא בעיה שצריך להתמודד איתה. לחמאס אחריות על מה שקורה שם. לא משנה לי איזה ארגון ירה עלינו, האחריות היא של החמאס, שהטריטוריה בשליטתו. החמאס בעייתי לא רק בגלל שהיום הוא משתמש בטרור, אלא כיוון שבאידיאולוגיה שלו אין פתרון.  

 

לנציגי הקהילה הבינלאומית ברצוני לומר: טרור הוא טרור הוא טרור. מספיק לעסוק בניסיון להבין מדוע הוא קורה. עזבנו את עזה, ואיננו יכולים להמשיך להיות התירוץ להמשך הטרור. ישראל לא יכולה לחיות במצב שקודם יורים רקטות על ישראל ואח"כ באים ודורשים שנמלא להם מצברים כדי שיכינו את הרקטות הבאות. 

 

 

יש רעיונות באו"ם לגינוי ישראל. אני מאמינה שישראל לא צריכה להתנצל על קיומה ועל כך שהיא מגינה על אזרחיה, והיא תמשיך ותפעל גם במחיר של גינוי.

 

לגבי התהליך – אנו הולכים בשני תהליכים במקביל. אם אנחנו באמת רוצים לקדם את התהליך בשני המישורים האלו אסור לנו לתת לבעיות החיצוניות להיכנס למו"מ. אני יודעת שיהיו קריאות לי ולעמיתי הפלסטיני לא להגיע לחדר המו"מ בשל התנגדויות כמו בנייה בהתנחלויות או משהו שקרה בעזה, אבל זה בדיוק הגול העצמי הפופוליסטי.  

 

עוד הערת אזהרה ביחס לתהליך: אנו בתחילתו, כלום לא מוסכם עד שהכל מוסכם. כמו כן, הדיון יהיה שקט בלי להזמין את כל מצלמות העולם עד שייצא עשן לבן. אני חושבת ששני הצדדים כבר שילמו על כך מחיר כבד.   

 

עקרונות היסוד שאיתם אני נכנסת למו"מ: 

 

כל הסכם שישראל תסכים לקבלו צריך להביא לסיום הסכסוך, במשמעות של סיום התביעות הפלסטיניות מעם ישראל ומהעם היהודי. הקמת מדינה פלסטינית היא המענה היחיד לשאיפות הלאומיות של כל פלסטיני בשטחים ובישראל. יש מענה לאומי לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. הקמתה היא סיום התביעות הלאומיות הללו. לא אהיה שותפה לתהליך של הקמת מדינה פלסטינית לצד המשך תביעות פלסטיניות לגבי מדינת העם היהודי. בו זמנית, הקמת מדינה פלסטינית תוריד תביעות לאומיות של ישראלים יהודים מהצד הפלסטיני. ישראל לא תוכל להסכים להקמת מדינת טרור לצידה, בין אם מדובר בשלטון אסלאמי קיצוני, או מתון ופרגמאטי אך חלש. לכן נדרשת בניית יכולות הממשלה הפלסטינית. מפת הדרכים אינה מספיקה לעניין זה, כי היא מדברת על התהליך עד הכניסה להסדר קבע. 

הוויתורים הטריטוריאליים שנעשה תלויים במציאות הביטחונית. זה לא נועד להקשות, אלא לאפשר את ההסכם. הפלסטינים מבינים שביטחון ישראל אינו טובה שהם עושים לנו, אלא הוא גם אינטרס שלהם. 

 

יש מי שאומר שאם אנו יודעים מה הנוסחה, הרי אפשר לשרטט כמה משפטים ולסיים. אני לא מקבלת זאת. על ההסכם לא רק ליצור אוירה, אלא להיות ישים ומתורגם למעשים. לא מדובר על פרטים טרחניים שבכוונתי להכניס למו"מ, או על ויתורים אסטרטגיים. הבעיה לא רק ניסוחית ולא רק טריטוריאלית. עלינו להגיע להסכם מתוך אחריות למה שיקרה ביום שאחרי.  

 

יש לקבל החלטות אמיצות, אך גם חכמות, שייתנו ביטוי לאינטרסים רחוקי הטווח שלנו. 

 

מרכיבי ההצלחה אינם רק במישור הבילטראלי. יש שני מעגלים חובקים. 

1.       העולם הערבי – פשרות מצידנו תידרשנה בהסכם. אני נכונה לפשרות מצידנו, אך תידרשנה גם פשרות מהפלסטינים. אם העולם הערבי לא יירד מהגדר ויתמוך תמיכה ללא תנאי בפלסטינים, אין סיכוי שתהיה הנהגה שתוכל לקבל את ההחלטות ההיסטוריות. המשמעות של ירידה מהגדר אינה הכתבת ההסכם, אלא עמידה מאחורי ההנהגה המתונה למרות ביקורת פנימית עליהם. כל אחד בסכסוך הזה צריך לנקוט עמדה. אנחנו והגורמים הפרגמאטיים נקטו אותה, וכך הקהילה הבינלאומית, וגם העולם הערבי צריך לעשות זאת. 

2.       הקהילה הבינלאומית – לתמוך בתהליך הבילטרלי. אין צורך בתיווכים ובגישורים, ההחלטות צריכות להיות שלנו. אבל יש אפשרות לעזור לגורמים הפלסטיניים לבנות יכולות, מוסדות משפט ושלטון, פעולות שייצרו תקווה כלכלית לפלסטינים כדי שיבינו שתמיכה במתונים נותנת תמורה כלכלית. אני מקווה שבסוף התהליך נוכל למצוא לא רק פרטנר על הנייר אלא גם בפועל. 

 

אנו יוצאים לדרך עם כלל מרכיבי התהליך. אני מאמינה שמה שאנו עושים היום משקף את האינטרס והקונצנזוס הישראלי הרחב. כבר מזמן הפסקתי להאמין בשיבוץ לשמאל וימין. אני לא נכנסת לתהליך כדי להוכיח שאין לנו פרטנר, אני מקווה שיש לנו, ושהוא גם פרטנר לביצוע. אני מאמינה שאם נעשה זאת נכון, על בסיס העקרונות שהצגתי, נקבל את התמיכה הציבורית שצריך לתת לתהליך זה. 

אני מקווה ומייחלת שיהיה לנו גם הכוח ליישם את ההחלטות שנקבל. 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד