כניסה לחברים רשומים



ד"ר יצחק רביד - מחצ"ב, רפא"ל - "מגמות דמוגרפיות אזוריות והשלכותיהן"
3/12/2002

ד"ר יצחק רביד - מחצ"ב, רפא"ל
"מגמות דמוגרפיות אזוריות והשלכותיהן"

 


איטליה ואוגנדה הן שתי קצוות של העולם של היום. באיטליה פחות משני ילדים למשפחה, אוגנדה מגיעה לשבעה ילדים לאישה, זה העולם העשיר וזה העולם העני. אין כבר הרבה מדינות כמו אוגנדה וב – 20 השנים הקרובות יהיו עוד פחות. האם אפשר למצוא בעולם עוד מקומות כמו אוגנדה? האם אפשר יהיה למצוא מקומות כאלה ב2020? אז אפשר, הנה. ערב הסעודית וחבל עזה. שני מקומות, אוגנדה של עוד 20 שנה.
אלה דוגמאות קיצוניות. במזרח התיכון יתר החברות הן קצת פחות מזה, אבל איטליה הרבה יותר מזה. המזרח התיכון הוא אזור שבו הריבוי הטבעי הגדול בעולם. באפריקה מספר ילדים לאישה כמו במזרח התיכון ואולי קצת יותר, אבל שם התמותה גבוהה. במזרח התיכון הילודה אפריקאית והתמותה אירופית. במזרח התיכון, שלוש מדינות גדולות מצרים, תורכיה ואירן. כאן יש סעודיה ותימן ביחד, אלה עיראק, סוריה, ירדן והפלשתינאים ביחד, 8 מיליון פלשתינאים מפוזרים.
הדבר המעניין הוא שהריבוי הטבעי איננו אחיד בכל המזרח התיכון. הריבוי הטבעי קטן בהרבה באיראן ובתורכיה מאשר במצרים, ובמצרים הוא יותר קטן מאשר בסעודיה ובתימן. באזור שלנו ירדן, סוריה, עיראק, פלשתינאים. ממה נובע ההבדל? באירן, ככל שהאוכלוסייה קטנה יותר, גדלות ההזדמנויות למתן חינוך. איראן מובילה במזרח התיכון מבחינת התקדמותה הסוציאלית-דמוגרפית. היא הראשונה לפני מצרים, והרבה, אפילו לפני תורכיה.
הנתונים של אירן בעשר השנים האחרונות מדהימים. כמו כמה מעמיתי נטיתי לפקפק באמינות הנתונים, אבל הראיות הנסיבתיות הן כאלה שזה כנראה נכון. אירן חוללה מהפכה בעשור האחרון, שאין דומה לה באף מדינה אחרת. הבסיס הדמוגרפי הוא בקירוב ראשון ההבדל בין העשיר לבין העני, ואירן עומדת במקום הראשון. בעשור האחרון הצליחה אירן הרבה יותר במדיניות הדמוגרפית-סוציאלית שלה מאשר בפיתוח טילים או בפיתוח גרעיני. כמובן יש לזה השלכה על העתיד. מבחינה זאת לדוגמה במצרים המצב הרבה יותר מפוקפק. מצרים עומדת בפני בעיות יותר קשות. ראיתם שגם במצרים הילודה נמוכה יותר מאשר בסעודיה או בעיראק. אפשר להדגים את המשמעות של ריבוי האוכלוסייה באמצעות הדוגמה של ערב הסעודית. בערב הסעודית ההכנסה לנפש מנפט היום היא שישית ממה שהייתה ב - 1980-במידה ניכרת בגלל הכפלת האוכלוסייה. נניח שמחיר הנפט יעלה מ - 25 דולר לחבית ל - 30 דולר לחבית, ושתפוקת הנפט בסעודיה תעלה עוד ב – 50%, גם אז ההכנסה לנפש מנפט בסעודיה תהייה קטנה ממה שהיא היום.
כל מדינות המזרח התיכון סובלות מבעיות רציניות של עודף אוכלוסייה. גם מדינות כמו תורכיה שהקטינו את הילודה במידה ניכרת, יסבלו בדור הבא מעודף ילודה של הדור הקודם. אנחנו יכולים לומר כמעט בביטחון ונדמה לי שהדבר הזה מקובל על כל אנשי המקצוע, פרט לאלה שהם מוטים מאיזה שהיא סיבה, שהמזרח התיכון הוא בתהליך של שקיעה חברתית-כלכלית. התחזית לגבי 10 או 15 שנה היא שהמצב יהיה יותר גרוע, שיהיו יותר אנשים עניים, גם אם הריבוי הטבעי ילך וירד, בגלל ריבוי האוכלוסייה.
כדי להדגים את התופעה קחו את סין. בסין היום מיליארד ורבע תושבים, מספר הילדים לאם הוא פחות משניים ועדיין סין תגיע למיליארד וחצי תושבים לפני שהיא תתייצב גם אם מספר הילדים לא יעלה. אז המזרח התיכון הוא בעייתי. מה ההבדל? מה קובע את ההבדל בין הריבוי במדינות השונות? איך אפשר להסביר את הירידה של הילודה במצרים, באירן ובתורכיה לעומת מקומות אחרים? האם אפשר לזהות פרמטר. לא המצב הכלכלי, כי ערב הסעודית לא סובלת ביותר מהמצב הכלכלי יחסית לעולם השלישי. זו לא הבערות, כי חבל עזה מבחינת המדדים של האומות המאוחדות בקרב העולם השלישי במקום גבוה מאוד מבחינת רמת החינוך. זה גם לא פוליטיקה, כי אם זה פוליטיקה בעזה למה זה לא בסעודיה. הרושם הוא שהירידה בילודה נובעת ממדיניות ממשלתית של תמריצים ושל סנקציות שבין היתר גורמת להגדלת העלות השולית של ילד נוסף במשפחה. אז בסעודיה הנפט או ההכנסות מנפט, ההכנסות החיצוניות לא מעבודה, מאפשרות את הילדים הנוספים. ילד נוסף לא עולה הרבה. הוא הדין באזור שלנו שבו התמיכות אצל הפלשתינאים ובמדינת ישראל, מאפשרות עלות נמוכה לילד נוסף.
במבנה השבטי של משפחה מורחבת העלות של ילד נוסף נמוכה עוד יותר. זוג ההורים זוכה במעמד גבוה יותר, והתשלום על ילד במשפחה המורחבת נופל ומתחלק על המשפחה כולה. באירן מתקיים שיתוף פעולה מלא בין הרשויות הדתיות שבעצם מובילות את המהלך הזה של הורדת הילודה למדיניות הממשלתית. שם זה נעשה כחלק מן המאבק באימפריאליזם הציוני-אמריקני. מצב ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה שונה. בשאלון שנערך בקרב הנשים באזורים אלה, אפילו בקרב תלמידות בית ספר תיכון, ענו הנשאלות שהן מעונינות בהרבה מאוד ילדים. ביהודה ושומרון, בעזה, בישראל ובסעודיה, לא מופעלת מדיניות של צמצום הילודה כדוגמת זו המופעלת באירן, במצרים, ובתורכיה.
תופעה המשותפת לכל המזרח התיכון היא מיעוט השתתפות הנשים בכוח העבודה. אגב, השתתפות הנשים בכוח העבודה בישראל, לפחות מבחינת הנתונים הנומינליים, היא גבוהה יחסית. באפריקה הנשים עובדות, וגם בהודו חלק ניכר מהנשים עובדות. במדינות המזרח התיכון כמו אירן ותורכיה המצב טוב מעט יותר. במצרים, בירדן, בסוריה, בעיראק, בערב הסעודית, בקרב המוסלמים בישראל, ערביי יהודה ושומרון, ערביי חבל עזה והבדויים בנגב, השתתפות נשים בכוח העבודה היא מועטת. אם השתתפות הנשים בכוח העבודה מועטת ויש הרבה ילדים, ברור שאחוז המועסקים במשק קטן וההכנסה לנפש היא קטנה.
לגידול המהיר של האוכלוסייה כמה השלכות. אנחנו נמצאים בחברות שהיו בחלקן הגדול חקלאיות בעבר והחקלאות נמצאת בנסיגה, בגלל מגבלות מים. כמובן, אי אפשר לחשוב על כך שמים מותפלים ישמשו לחקלאות. החקלאות בנסיגה, והאוכלוסייה זורמת לערים. בגלל הגידול המהיר של האוכלוסייה יש השקעה כמעט מלאה של כל החיסכון הפרטי בבנייה למגורים נוספים, בערך 93% עד 95%. המספרים משתנים בחברות השונות, אבל זו תופעה משותפת למזרח התיכון. ריבוי הילדים גורם ללחץ על מערכת החינוך אשר חסרות בה כיתות וחסרים מורים. בנסיבות אלה הכישורים של בוגרי מערכת החינוך אינם מתאימים למשק מודרני. לדוגמה, כדי להתמודד עם ריבוי האוכלוסייה של הבדואים בנגב, יש להוסיף 100 חדרי כיתות ו – 100 מורים בשנה. בנוסף לכך גם המשפחה מרובת הילדים יכולה לתרום פחות או להגיע לפחות הישגים מבחינת הכישורים הנדרשים למשק מודרני.
הכישורים הלא מספיקים, העדר ההשקעות במגזר העסקי והזרימה לערים גורמים לאבטלה. ההשתתפות הנמוכה של נשים בכוח העבודה וריבוי הילדים גורמים להשתתפות נמוכה בכוח עבודה מתוך האוכלוסייה, ומכאן האחוז הנמוך של תוצר לנפש. זה אופי של חברה. אם נסתכל על אוכלוסיות נראה כי במדינות המפותחות אין ריבוי טבעי של האוכלוסייה. במזרח התיכון המצב שונה. באירן, תורכיה, מצרים, שלוש מדינות המקיימות כבר שנים מדיניות נמרצת של הגבלת הילודה, ירדן, סוריה, עיראק באמצע, וסעודיה, ערביי ארץ ישראל, ערביי יהודה ושומרון או בחבל עזה והבדואים בנגב, תופסים את המקום הראשון.
אני רוצה לומר כמה מילים על הגזרה הקרובה אלינו. האוכלוסייה הערבית-מוסלמית באזור שלנו אינה נבדלת מאוכלוסיות המזרח התיכון האחרות. הריבוי הטבעי בקרב המוסלמים בישראל לא ירד מאז 1985, והוא נמצא היום ברמתו ב - 1985. האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, בין אם מדובר במוסלמים בישראל או בערבים ביהודה ובשומרון היא אותה אוכלוסייה מבחינת המאפיינים הדמוגרפים-סוציאליים. ההבדל היחיד הוא ברמת התמיכות הגבוהה שזורמת לערבים בישראל, בסדר גודל נאמר מעל להשתתפותם בתשלום מסים, של 3,000 דולר לגולגולת לשנה, משהו כמו פעמיים וחצי ההכנסה או התוצר לנפש במזרח התיכון. זאת פשוט חברה אחרת מהחברה היהודית.
אם אתמול התפרסם דוח על הפערים, תוצאותיו אינן מפתיעות. חיות כאן שתי חברות. לפי הדוח שהוגש לאחת הוועדות של הכנסת, דיבר, בהתרגשות רבה, על הפער בין השניים היושבים בטנק. אז אני מוכרח לומר שאם אתה מתעניין בבעיית הפערים בין השניים היושבים בטנק, אל תכניס את הערבים לתוך התמונה, זה לא שייך. אם מדובר על שמירת הסולידריות, אני בכלל אינני בטוח שיש מקום לדבר על סולידריות חברתית של אוכלוסיית מדינת ישראל ככלל. אלה חברות שונות עם סולידריות שונה. הסולידריות של אלה שיושבים יחד בטנק, כוללת את הדרוזים המשתתפים בטנק, אבל איננה כוללת את המוסלמים ואת ערביי ישראל, שהם חברה אחרת, ואין להתפלא על כך. אם תנסה לדאוג בכוח לשוויון בין אוגנדה לבין איטליה, אז תתקרב יותר לאוגנדה מאשר לאיטליה.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד