כניסה לחברים רשומים



פרופ' ג'ושוע מורבצ'יק, American Enterprise Institute - "מגמות דמוקרטיזציה במזרח התיכון"
3/12/2002


פרופ' ג'ושוע מורבצ'יק - American Enterprise Institute (באמצעות מתורגמנית)
"מגמות דמוקרטיזציה במזרח התיכון"


מאז ה – 11 בספטמבר שעבר חלו שינויים רבים, אבל נראה כי דברים נוספים השתנו מאז שהנשיא בוש התחפש לווילסון. בשיח של מדיניות החוץ האמריקנית השם ווילסון הוא שם נרדף לגישה בינלאומית פעילה, לאידיאליזם בינלאומי. בדרך כלל משתמשים בשם זה בביקורת לשלילה, כדי לומר שמדובר בגישה נאיבית ולא מציאותית. אבל ניתן גם לעשות במדיניות זו שימוש טוב יותר וזאת הייתה גם הכוונה שלי. מדיניות חוץ כזו מתבססת מצד אחד, על העקרונות של המדיניות האמריקנית, אבל מצד אחר גם מכירה בקשר בין ביטחוננו שלנו לבין ביטחונם של אחרים ומניחה כי ביטחוננו שלנו אינו ניתן להפרדה מביטחונו של שאר העולם.
אם אנחנו רוצים להיות בטוחים בעצמנו, עלינו לפעול למען הביטחון של יתר העולם, כדי שיתר העולם יהיה מקום בטוח לחיות בו. הנשיא בוש ביטא את העקרונות הללו במסמך האסטרטגי שלו שנערך בפני הקונגרס בספטמבר האחרון. זהו מסמך שעל פי חוק הנשיא חייב להגיש לקונגרס מדי שנה, ובדרך כלל אינו מעורר כל תשומת לב. אבל השנה זכה המסמך האסטרטגי על ביטחון לאומי של הנשיא בוש להגיע לעמודים הראשונים של העיתונים ועורר לא מעט ויכוחים, משום שביטא עמידה על זכותה של אמריקה לנקוט צעדים צבאיים נגד משטרים המפתחים אמצעים להשמדה המונית וגם לגבי החשיבות של שימור העליונות האמריקאית.
החלק המעניין ביותר בנאום האסטרטגי של הנשיא בוש היה הפן השלישי במסמך הזה שכמעט לא עורר תשומת לב. בחלק זה, שהוא מעין התגלות שנייה של וודרו ווילסון, ביטא הנשיא במונחים דרמטיים, אפילו רדיקליים, את השכנוע שלו כי לעקרונות הדמוקרטיה ישימות אוניברסלית, כלל עולמית, והוא אמר שהוא בהחלט מתכוון ללחום את מלחמתם של העקרונות הללו ולהיאבק על הנחלתם לכל העולם.
אצטט בפניכם קטע קצר מתוך המסמך הזה. הנשיא בוש אומר שם: "אנשים בכל העולם רוצים להיות מסוגלים לדבר באופן חופשי, לבחור את מי שישלוט בהם, לתת ביטוי לדעת לפי בחירתם, לחנך את ילדיהם, בנים ובנות על פי דרכם וגם להחזיק ברכוש באופן חופשי. כל החירויות הללו נכונות וישימות לגבי כל אדם בכל חברה והמחויבות להגן על הערכים הללו כנגד אויביהם הוא הייעוד המשותף של כל מי שאוהב חירות בכל רחבי העולם ובכל הזמנים".
הגישה הזאת היא רלוונטית במיוחד באשר למזרח התיכון. עד כה הייתה התנתקות בסיסית של האמריקנים מהמוסלמים במזרח התיכון. הגישה עד כה הן במשטרים הדמוקרטיים והן במשטרים הרפובליקנים, הייתה שהמזרח התיכון המוסלמי הוא מקום זר לנו, מקום שאנחנו אולי לא אוהבים אותו כל כך, אבל איננו יכולים לשנות אותו משום שהוא יושב על מאגרי הנפט ואנחנו חייבים בלית ברירה להסתגל אליו ולחיות אתו. גישה זו באה לידי ביטוי בזמן שלטונו של הנשיא קלינטון שהפך את יאסר ערפאת לאורח מן האזור שביקר יותר מכל אחד אחר בוושינגטון. גם הנשיא קרטר שערך ביקור רשמי אצל הנשיא אסד, הנשיא בוש האב שקיים יחסים מאוד חמים עם ערב הסעודית או אפילו הנשיא רייגן ששיחק משחקים מוזרים עם האיאטולות. אבל ה – 11 בספטמבר שכנע כנראה את הנשיא בוש הנוכחי כי יש צורך בגישה חדשה לחלוטין, כי מעשיו של העולם המוזר הזה, העולם המוסלמי במזרח התיכון מסוכנים מדיי וקטלניים מדיי מכפי שנוכל להסתגל אליהם וכי עלינו לנסות לשנות אותם.
הדבר נובע מכך שאירועי ה – 11 בספטמבר היו ייחודיים בסדר הגודל שלהם. אנחנו כבר לא מדברים על ישראלים, ישראלים הרי כבר נרצחים מזה עשרות בשנים, אך מה שהיה שונה לגבי ה - 11 בספטמבר אשר שכנע את האמריקנים שלא ניתן להרשות לטרוריזם הזה שמקורו במזרח התיכון להמשיך, שמקורו של טרוריזם זה בתרבות פוליטית מרעילה, חולנית, ושהיא אפילו לא בהכרח תרבות האיסלאם ואפילו לא האיסלמיזם כפי שהם מכנים זאת. בין המחבלים שבאו להרוג אותנו היו אנשים מאוד קיצוניים, אמנם מוסלמים, אבל קיצוניים מאוד, אבל יש ביניהם גם חילוניים קיצוניים. זאת תרבות חולנית המבוססת על שיגעון רדיפה, על אלימות ועל רודנות ואלה הם המאפיינים של אותו מארג המאפיין את הטרוריזם בכל מקום ואתר.
אני חושב שאלכסנדר סולז'ניצין, בנאום שלו באו"ם בפעם הראשונה, ביטא זאת בצורה הטובה ביותר. כאשר הוא יצא לגלות הוא מנה רשימה של דברים נוראיים שממשלת ברית המועצות גרמה לאזרחיה שלה, ואז הוא הסתכל אל הקהל האמריקני ואמר מה גורם לכם לחשוב שהם יתייחסו אליכם בצורה שונה? ובאמצעות השאלה מרחיקת הלכת הזאת הסביר סולז'ניצין את אחד החוקים החשובים ביותר בפוליטיקה, והוא קשר האינטימי בין הדרך שבה מערכת פוליטית עובדת כלפי פנים, הדרך בה היא פותרת מחלוקות פוליטיות בתוך החברה ובין הדרך בה מערכת פוליטית זו מתייחסת אל העולם שמסביב.
את החולניות הזאת של המזרח התיכון המוסלמי שהנשיא בוש החליט להתמודד אתו, ניתן לראות בנתונים של הארגון Freedem House, ארגון אמריקאי המודד את מצב החירות בכל מדינה בעולם, לפי סולם של 1 עד 7 שבו 1 פירושו המדינה החופשייה ביותר שבה דרגת החירות הגדולה ביותר ו
המסמן את המדינה הרודנית ביותר. אם בוחנים את המדינות מסביב לעולם היום, השנה, אנחנו רואים שבעולם כולו, חוץ מן המדינות הערביות, הממוצע הוא 2.5, די קרוב לעולם החופשי לחלוטין. אם בוחנים את מדינות ערב כקבוצה, הציון הממוצע הוא 5.5, הרבה יותר קרוב לממד הרודני הגבוה ביותר.
מספר המדינות אשר ממשלותיהן נבחרות על ידי אזרחיהן בבחירות חופשיות, הולך וגדל. אבל אם בוחנים את כל המדינות מחוץ לעולם המוסלמי, ל – 76%, שהם יותר משלושת רבעי הארצות הללו יש ממשלות שנבחרו באופן חופשי. לעומת זאת רק ל - 23%, פחות מרבע מהמדינות המוסלמיות (ערביות ולא ערביות) יש ממשלות חופשיות. במדינות המוסלמיות הלא ערביות ל – 42% יש ממשלות שנבחרו באופן חופשי, בעוד שבמדינות ערב אף לא ממשלה אחת נבחרה באופן חופשי. המטרה שהציב הנשיא היא לנסות להביא את הדמוקרטיה אל האזור הזה כמעין תרופה לתרבות החולנית הזאת שאני תיארתי אותה. זאת ניתן לעשות על ידי גרוש סאדאם חוסיין באמצעות פעולה צבאית אמריקנית שאני מקווה ומאמין תוביל לכיבוש אמריקני ארוך טווח בעיראק.
אנחנו ננסה לעשות בעיראק מה שעשינו ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה. ננסה לסייע לעיראקים להקים מוסדות פוליטיים חדשים וליצור קבוצה פוליטית חדשה. אני מקווה וגם הממשל האמריקאי מקווה כי פעולה כזאת בעיראק תוכל לשמש זרז לשינויים עמוקים גם באיראן. בחודשים האחרונים ראינו סימנים של אי שביעות רצון רבה מצד האוכלוסייה וביטוי ברור למדי לרצון בצורת חיים דמוקרטית.
אם נוכל לחולל את השינויים בעיראק ובאירן, יהיו לכך השלכות על האזור כולו. השינויים יקרינו על האזור כולו ואת ההקרנה ניתן לחזק באמצעות מדיניות, פרטי מדיניות אמריקניים נוספים שגם אותם קבע הנשיא בנאום שלו, לרבות הסיוע החוץ-אמריקני. אבל הכוונה היא לתת סיוע לממשלות שהן דמוקרטיות או שעוברות תהליך של דמוקרטיזציה, אשר ניתן לחזק אותה גם באמצעות לחצים דיפלומטיים כאלה ואחרים וכן באמצעות תוכניות שונות של מידע, של חינוך, של תעמולה ושל שידורים, תוך מטרה להעביר מסר דמוקרטי אל החלק הזה של העולם.
האם תוכנית כזו עשויה להצליח? אין אנו יודעים זאת. במהלך היומיים האחרונים כאן בשיחות עם ידידים ישראליים המכירים את החלק הזה של העולם הרבה יותר טוב ממני והרבה יותר טוב ממרבית האמריקנים, הייתי עד לספקנות רבה, אבל הרשו לי לומר שמילות ספקנות כאלו נאמרו גם לגבי האפשרות של הבאת דמוקרטיה לחלקי עולם אחרים לפני מספר דורות, אשר כיום אנחנו רואים באופן אוטומטי כדמוקרטיות. למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה שאל הנשיא טרומן את מיטב המומחים שלנו לענייני יפן לתדרך אותו מה ניתן לעשות עם יפן לאחר שנביס אותה במלחמה והמתדרך אמר לו ואני מצטט, "הדבר הטוב ביותר שאנחנו עשויים לקוות לו הוא מלוכה עם חוקה, משום שהניסיון הוכיח כי הדמוקרטיה ביפן לא תעבוד מעולם".
כך נאמר גם על ידי מלומדים רבים במהלך המאה ה - 20 על העולם הקתולי. לאחר שהדמוקרטיות הרכות שרק נוצרו בדרום אירופה, במערב אירופה נפלו לידי המשטרים הפשיסטים, הטוליטאריים, אבל ההיררכיה, כמו למשל היררכיה של הוותיקן זה דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה וכיום אנחנו פשוט לא מקדישים לכך יותר מחשבה. מרבית המדינות הקתוליות הן דמוקרטיות וגם יפן היא מדינה דמוקרטית ולמעשה מרבית העולם על פי המספרים של ארגון ה-Freedem House בעצם הם חברות דמוקרטיות.
ה - 63% כוללים לא רק מדינות עשירות ולא רק מדינות מערביות, אלא גם מדינות באסיה ואפילו 38% ממדינות אפריקה. כך שאני בטוח שהספקנים ששוחחתי עימם כאן היום יודעים יותר ממני על האזור הזה. אבל זה מזכיר לי דבר שנאמר פעם על ידי מלומד אמריקני גדול, מומחה לענייני יפן, ששמו רוברט וורד, בעניין הגנרל מק'ארתור וכיבושה של יפן על ידי האמריקנים. וורד אמר: לו ידעו יותר היו משיגים פחות. אלה הם שני ציוני הדרך של מדיניות החוץ האמריקנית מבחינה היסטורית: הנאיביות מחד וההצלחה מאידך. אני הייתי טוען או גורס כי מאמצי אמריקה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון המוסלמי הם אולי מעשה נאיבי, אבל למרות הנאיביות שלו עדיין יוכל להשיג דברים רבים.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד