כניסה לחברים רשומים



תא"ל ד"ר אריאל היימן, קצין המילואים הראשי, צה"ל ומשרד הביטחון
"מערך המילואים והחברה הישראלית - מגמות, רפורמות ומהלכים נדרשים"
לניירות העבודה של צוות המילואים 


מערך המילואים מהווה מרכיב מרכזי בכוחו של צה"ל ובחוסנו. משפט זה מהווה פתיחה ונקודת מוצא כמעט לכל הדיונים העוסקים במערך המילואים וטמונה בו הקביעה כפי שגם הוצגה בדבריו של סגן הרמטכ"ל שמדינת ישראל צריכה כיום ולעתיד הנראה לעין מערך המילואים חזק ומוכן לקריאה בעת חירום.

על מנת לקיים את מערך המילואים בעת הנוכחית, הוא זקוק לתמיכה, לטיפול ולהתייחסות הן של גורמי הצבא והן של המערכות האזרחיות. כפי שתיאר סגן הרמטכ"ל, בשנים האחרונות נערכות בצבא שני סוגים של רפורמות. סוג אחד הן רפורמות העוסקות בייעול ובשיפור המבנה, הייעוד וצורת ההפעלה של המערך. סוג אחר הן רפורמות העוסקות בשיפור היחס לחייל המילואים בעת שירותו, אימון, ציוד, תנאי שירות, יחס אישי ועוד.

בשנים האחרונות התקדם הצבא התקדמות משמעותית מאוד בתחומים אלה, אף על פי שיש עוד הרבה מה לשפר.

היבט נוסף להליכתו של איש המילואים לשירות הוא ההיבט האזרחי. למרות ההבנה שמערך המילואים חשוב ואנחנו צריכים אותו, ההתנהגות לגמרי שונה. אציג זאת במספר דוגמאות ונתחיל במכתב פיטורין של חברה פרטית גדולה ומרכזית במשק הישראלי, שבחרתי לא לציין את שמה המייצג מכתבים דומים שאנחנו מקבלים. הדבר קורה גם בחברות גדולות וציבוריות כמו חברת החשמל למשל. שמודיעה שאם לא יידחו את גיוסו של איש המילואים, הוא יפוטר מהעבודה.
די ברור לי שזו איננה המדיניות המוצהרת של החברות. מה שצריך להדאיג את כולנו הוא מה שמבין מנהל כוח האדם בחברה שכתב את המכתב הזה. הוא מבין שלגיטימי לאיים בפיטורין לטובת החברה בה הוא עובד. הוכח שזאת המגמה החברתית הכוללת ושהוא יכול להצטרף אליה, אבל אם כולם יכתבו מכתבים כאלה, מי בסוף ייצא לתפוס חגורות נפץ בקו התפר או בשטחי איו"ש ומי יבוא להתאמן לקראת יום פקודה. לצערנו בחברה הישראלית הפרט היום עומד הרבה לפני הכלל והכסף הוא מניע מרכזי.

אך זה לא נגמר במקומות עבודה ובמעסיקים שבאמת לא קל להם במצב הכלכלי הנוכחי. זה נמשך למשפחות ולערכים העמוקים ביותר של הציונות לשמה והנתינה בחברה הישראלית. לפניכם קטעים ממכתב של אשת איש מילואים ונקרא בו מספר שורות, תקראו בעצמכם ואני רק אדגיש את מה שאני הדגשתי שהנטל לא רק שהוא לא מחולק שווה בעיניה, הוא מפלה לרעה את אלה שתורמים יותר. היא על סף פיצוץ מבחינת תחושת ה"פרייריות", והיא צועקת את צעקת נשות המילואים.

אבל יותר מרשים בעיניי ויותר מרגש בעיניי הוא מכתבו של אב. זה קטע ממכתבו שבו הוא מספר על שיחה שקיים עם בנו המשרת בשירות חובה כמט"ק שריון. זה אב ששירת בצבא הקבע ואחר כך שירת כ- 20 שנה במילואים ועשה לא מעט. בנו שאל אותו האם כדאי להוריד פרופיל כדי להימנע משירות עתידי. הוא מספר שהוא נדרש להרבה שאלות בחינוך ילדיו והייתה לו תמיד תשובה. כאן הוא החריש והשיב, אתה בוגר, מפקד על טנק, מחנך טירונים, עשה מה ששכלך אומר והוא כותב לי התשובה שנתתי לו הייתה אופיינית לחינוך שהענקתי והורשתי לילדיי, ועל כך אני מצר.

האמירות החברתיות הללו של "פרייר מי שמשרת", מקבלות לצערנו ביטוי הולך וגובר בשיח הציבורי. זהו ביטוי משמעותי להיחלשות המעטפת התומכת שפוגעת ללא ספק בחוסנו של מערך המילואים.

החברה דורשת מחייל המילואים להתגייס למילואים ולהיות מוכן להקריב את חייו למען הגנת החברה והמדינה. חייל המילואים מבקש שיבטיחו משמעות לפעולתו, שלא יקראו לו סתם, שיעריכו אותו ואת עשייתו, שיכבדו אותי, שיבטיחו שלא ייפגע בזמן השירות, שידאגו למשפחתי ויטפלו בה. אנשי המילואים נקראים לשירות מתוקף חוק, אבל הם באים לשירות בגלל תחושת השליחות ולכידות היחידה והחברות. אבל תוקף היציאה של חייל המילואים לשירות תלוי גם ביכולתה של החברה לשלוח אותו מצויד בלגיטימציה ובתמיכה מתאימה.

לפי סקר שערכה ממד"ה, מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, בשנים האחרונות חיילי המילואים מרגישים שצה"ל מטפל בהם יותר ויותר, ובעיקר הם מרגישים שהחברה הישראלית, פוליטיקאים ואנשי ציבור לא מטפלים בהם, ובעיקר אולי יותר מזה אף אחד לא מטפל בהם. זו לא החברה שמטפלת בהם כאמור ובעיקר לא הצד הציבורי השלטוני.

לפנינו אם כך מגמה של שיפורים חיוביים בתוך צה"ל ביחס לאיש המילואים ולמערך כולו ומגמה של סחף חברתי ביחס למשרת ההופך בעת הכלכלית הנוכחית להיות גלוי ודומיננטי יותר ויותר. שתי המגמות הללו נמצאות ביחס הפוך זו לזו.

במציאות הזו השיפורים הצבאיים החיוניים לא יצליחו לגשר לאורך זמן על הניכור החברתי ההולך ומתרחב. אם לא נשנה באופן בסיסי את יחס החברה והשלטונות, המערך יעמוד מול קשיים גדלים והולכים, בתחילה בשוליים ואחר כך גם בליבה. אם לא נחזק את הכוחות הדוחפים, המערכת עלולה להתמודד עם בעיות שינבעו מהכרסום של מערך המילואים, שיבוא מבסיסו של המערך, מהלגיטימציה החברתית.

אני רוצה לוודא שמערך המילואים לא יגיע לקריסה או למשבר. נכון להיום מערך המילואים מתייצב בכל פעם שצריכים אותו, אפילו בקריאה חריגה בתקופה האחרונה. במערך זה יש גם קושי הולך וגדל. התנהלות איש המילואים כלפי השירות, תחושותיו ביחס לשירות והביקורת שיש לו הם שיקוף של התהליכים המתקיימים בחברה. על רקע זה ניתן להבין את מערך הלחצים החברתיים בו נתון איש המילואים. הוא נתון ללחצים מהמשפחה, מהמעסיק, ומהשיח הציבורי.

על מנת לשמר את הנכונות הקיימת ולמזער עד כמה שניתן את הקושי, צריך להתחיל ולחשוב אחרת במערכות השלטוניות ובחברה הישראלית. צריך שינוי בסדרי עדיפויות, קביעה ממשלתית שמערך המילואים הוא קבוצת איכות המועדפת בחברה הישראלית, וכן זה גם יכול לעלות כסף למדינה.

זוהי אחריות של הדרג השלטוני והמערכות האזרחיות. צריך לתת ביטוי מוחשי ברור להכרה במרכזיותו של מערך המילואים בכלל ושל החייל בפרט. יש צורך בפיצוי חברתי ראוי ובתגמול ממשי לשרתים, השייכים לאותה חבורה מופלאה, לאותו אחוז קטן בחברה הישראלית הנושא בעיקר נטל שירות המילואים.

התגמול צריך שיהיה תגמול של המדינה הקוראת על פי חוק לקבוצה קטנה זאת. אומר זאת במילים ברורות, המילואים זה ביזנס של המדינה כולה, של הממשלה, של אנשי הציבור, של החברות הגדולות, של הרשויות השלטוניות של צה"ל ושל החברה כולה.

אנו זקוקים לשינוי. התצורה שלובש היום מערך המילואים נקבעה לפני 50 שנה ונראה שיש צורך להתאים אותה להווה, כפי שגם נאמר במושב זה.

שינוי זה אינו יכול לבוא מצה"ל לבדו. תכנון השינויים חייב להתבסס על חשיבה ועל פעולה משותפים של המערכות השונות. צריכה להיות כאן כעין עסקת חבילה חברתית צבאית ובסדר הזה חברתית צבאית, אשר תסדיר את מעמדו של חייל המילואים בחברה הישראלית ואת מקומו של המערך כולו ויש לעשות זאת מוקדם ככל שניתן.

  גרסה להדפסה
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד