כניסה לחברים רשומים



גב' ציפי לבני, השרה לקליטת העלייה

ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית תוך קונפליקט לאומי שעדיין לא הסתיים.
הסכסוך עדיין נמשך לא כי ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, אלא בגין היותה מדינה יהודית ומבחינתנו החלום היה כדברי ז'בוטינסקי שדיבר על שפע ועושר בין ערב ובין נצרת ובני. אני מוכנה להודות שהוא דיבר בזמנו על שטח גדול יותר והיום אנחנו עסוקים לא רק בהחלטה שהייתה צריכה להתקבל וצריכה להתקבל של חלוקה כבר בין הים לירדן אלא באמת על איכות החיים שלנו באותה מדינה יהודית בשטח המצומצם שיישאר לה בעתיד.

המחויבות שלנו היא לקיים את שני הערכים האלה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשלב אותם ביחד. צריך גם לומר שחלק מהצורך בשילוב הערכי הזה, יהיה יותר קל ברגע שבמונחים מספריים אכן אנחנו מדברים לא בהתנגשות שהיא התנגשות מספרית כי באותו רגע זה כמעט בלתי אפשרי לקיים את שני הערכים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
צריך גם לומר דברים וזה גם מודרני בכנס הזה להכות על חטא, אז גם הדברים האלה צריכים להיאמר על ידינו.

ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את המגזר הערבי ולא העניקו לו שוויון אזרחי במונחים תקציביים ואחרים. אבל העובדה שזה לא נעשה בעבר אינה אומרת שצריך לדחות תוכניות הנעשות היום. העובדה שראש הממשלה בחר לשבת בראש ועדת השרים לעניין ערביי ישראל מעידה על החשיבות שלפחות הממשלה הזאת רואה בניסיון להשקיע וליצור את השוויון ברמת התשתיות, ברמת ההשקעה הכספית, ברמת החינוך ובשורה של תחומים אשר במשך שנים ארוכות לא נעשה בהם מספיק.

יש כאן חברה שחיה מחוץ לזרם הכללי. בסיקור הבחירות לרשויות המקומיות בטלוויזיה, נתנו פירוט של כל רשות ורשות ואחר כך אמרו, כמו כן נערכו בחירות לרשויות המקומיות הערביות. זה מאפיין עצוב שאינו קשור לפעילות ממשלתית ישירה, אלא להתייחסות החברתית הכללית למה שקורה במגזר הערבי, והתייחסות זו ראויה לתיקון. השירות הצבאי או השירות הלאומי הוא לא רק היבט של ההשתתפות בחובות, אלא גם היבט חיובי וחלק מהשוויון בזכויות. זה נושא שראוי לקדם ועל החברה הערבית לקדם אותו לטובת החברה עצמה ולטובת מעמדה בתוך הציבור היהודי.
אין מדובר רק בשאלה של השקעה כזו או אחרת, או בתוכניות כאלה ואחרות. הממשלה מבצעת כיום תוכניות שונות, תוכנית אחת שלפחות אני הגשתי לממשלה בנושא המגזר הבדואי בנגב. יש כאן וגם הדברים האלה צריכים להיאמר, התנגשות לאומית. כשאנחנו מדברים במונחים אזרחיים, מה שלנו לעיתים נראה כמונחים אזרחיים, הוא לא תמיד בקריאה של הציבור הערבי מונח אזרחי.

כשאנחנו מדברים על הפקעה מכוח דיני התכנון והבנייה, מה שכל אזרח ישראלי יכול לעבור אם מחליטים לכבוש לו סליל ליד הבית, בעיני המגזר הערבי זה איננו עניין אזרחי שנוגע רק לפרט שאולי הקרקע שלו מופרעת, אלא הופך להיות עניין לאומי. הסכסוך הלאומי עוסק גם בסכסוך בינלאומי מעל קרקע. הראייה הציונית הקלאסית לפיה מדינת ישראל תחליף את הזרוע של המוסדות הלאומיים הציוניים והיהודיים, תהייה הזרוע הארוכה שלהם ותמשיך את דרכם, הופכת להיות בלתי אפשרית ברגע שהממשלה מחויבת ובצדק בכללים החלים על דמוקרטיות. למונחים שהיו חלק מהאתוס הציוני שעליו גדלנו כולנו בחברה היהודית כאן, יש משמעות שאיננה מקובלת על ידי בית המשפט העליון.

מונח כמו ייהוד הגליל נקבע על ידי בית המשפט העליון כקריטריון חשוד. בבג"ץ כהדן, בג"ץ קציר, בית המשפט העליון אומר שהקריטריון הלאומי הוא קריטריון חשוד. מצד אחר אני לא בטוחה שהציבור הערבי רוצה לקבל את התיאוריה הזאת של בג"ץ בעניין הקריטריונים, כי מנגד אני שומעת את הדרישה להקים ישובים ערביים. צריך להחליט או שבאמת כולם אזרחים שווי זכויות בהגדרת בג"ץ כהדן שבו הקריטריון הלאומי לא רלוונטי, או שדורשים התייחסות לקרקע על רקע לאומי. אני חוששת שלא הגענו לשלב שבו אנחנו יכולים להתעלם מהעובדה הזאת ואני חוששת שבמצב שבו בוואדי ערה יהודי לא יכול לנסוע באיזה שהוא שלב ורוצים להקים ישוב, הקריטריון הלאומי יכול להיות חשוד. . אני מקווה שנגיע למצב שבו אכן נוכל לשים את זה בצד.

ההתגברות של הסכסוך הישראלי - פלסטיני מחזקת את ההזדהות הלאומית של ערביי ישראל - הפלסטינים עם העניין הפלסטיני. אני רוצה לעשות עסקה היסטורית עם הפלסטינים והעסקה ההיסטורית הזאת היא באמת להקים שתי מדינות לאום, אבל שתי מדינות לאום במשמעות האמיתית שלהן. האחת בוודאי צריכה להיות מדינה יהודית. המדינה פלסטינית אמורה לתת, אם תקום, כשתקום, פתרון לאומי לעם הפלסטיני באשר הוא, והכוונה לאלה הגרים היום ביהודה ושומרון, לאלה שעזבו ב - 1948, לפליטים, ולאלה החיים היום כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל.

פתרון לאומי משמעותו איננה שנגזר עליהם לעזוב הכל וללכת לחיות באותה מדינת לאום שתוקם, אלא שהם יודעים ומקבלים על עצמם את העובדה שהם בחרו לחיות במדינה היהודית מבין השתיים, ושניתן להם ביטוי לאומי במקום אחר.

הדברים האלה אולי נשמעים פשוטים, אבל התברר לי לחרדתי שאולי הם כבר לא כאלה, כי לפני שלושה שבועות נדמה לי בדיון אחר באוניברסיטה העברית ישב עורך דין צעיר ונמרץ, ערבי ישראלי, ושאלתי את השאלה הפשוטה, אחרי כל זה בתהליך הסכסוך הזה, האם הקמת מדינה פלסטינית כזאת שאתם נלחמים היום להקמתה בכל האמצעים, האם היא תהווה ביטוי לשאיפה הלאומית שלך? הוא אומר לי לא. אז נתחיל לעבוד בתוך מדינת ישראל, לא רק על שוויון זכויות אזרחי.

אם אכן זה יהיה תהליך, ההסתכלות של החברה הישראלית תמשיך להיות כהסתכלות על גורם מאיים. לכן, כדי שנוכל באמת לחיות בשפע ועושר, בין ערב ובין נצרת ובני, אנחנו מוכנים לקיים אותה עסקה היסטורית שאני מודה שחלק עדיין גם מחבריי לא מוכנים לקיים, אבל זה התנאי של קיום אותה עסקה היסטורית. אני אינני אומרת את זה כתירוץ לאי קיום העסקה ההיסטורית, אלא כחלק מתנאיה ודבר אחרון. אנחנו מעולם לא קבענו מה זאת מדינה יהודית ודמוקרטית. אחת הבעיות, לא רק בין יהודים וערבים במדינת ישראל, אלא גם בין חילונים וחרדים ובין כל קבוצות האוכלוסייה השונות הקיימות כאן, היא אי הוודאות. אנחנו נמצאים במצב שבו ציבור מסוים אינו יודע למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים מדינה יהודית וציבור אחר חושב שמחר תהייה פה מדינת הלכה וציבור אחר חושב שמחר תהיה מהפכה חילוניות.

הגיע הזמן לקבוע את זה, רצוי בחוקה, ויפה שעה אחת קודם, כי ברגע שנקבע מה זה אומר ויובהר שיש שני צדדים למאזניים האלה ושאנחנו רוצים לשלב את שני הערכים האלה של ישראל, היהודית והדמוקרטית, ושיש משמעות של שוויון מלא מול הצביון של ישראל כבית לאומי לעם היהודי, אני בטוחה שנוכל לחיות כאן חיים טובים יותר. הייתי רוצה שמדינת ישראל תהייה בית לערביי ישראל, אבל היא לא יכולה להיות אבל הבית הלאומי שלהם.

  גרסה להדפסה
הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד