כניסה לחברים רשומים



ד"ר יגאל בן שלום - הביטחון החברתי בישראל - הצעה לרפורמה

 

שלום לכולם.

המושב הראשון הבוקר דיבר על עוני. במושב השני היה פה דיון, שלא הסתיים, בנושא החברה האזרחית.

במושב הנוכחי, אנחנו רוצים להציג בפעם הראשונה, לאחר דיון של מספר חודשים, צוות שמיניתי עם כניסתי לתפקיד, בראשות דוד ברדרי - שנעדר מהארץ ולכן לא יוכל להציג את המסקנות - בנושא מרכזי, שכולל רפורמה במוסד לביטוח לאומי, רפורמה שהיא פרי חשיבה, כתוצאה מכל מה שקרה בשנים האחרונות, ביובל האחרון בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל.

אני אציג את מסקנות וועדת ארבל, שהשתתפו בה אישי כלכלה ואישי חברה. אחריי ידבר הד"ר נרי הורוביץ, שהוא ראש התוכנית לסגל בכיר בשירות המדינה במכון מנדל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון ותסיים את הדיון הגב' יעל אנדורן, שהיא המשנה לממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר.

נושא חשוב מאוד, שבעצם מהווה יריית פתיחה בסדרה של דיונים על מהות הביטחון הסוציאלי בישראל ביובל הבא - מה השגנו עד עכשיו, איפה שגינו וכיצד אנחנו מתכננים ורוצים לפתוח בדיון ציבורי ובעקבותיו, בחקיקה ממשלתית, בשינוי יסודי במבנה המערכת, שבמהותו יגן מחדש על השכבות החלשות.

 

אני רוצה לפתוח בתופעות חברתיות, שמשפיעות על מערכות הביטחון הסוציאליות ברמה העולמית והן גם נחלת ישראל.

 

אנחנו עדים להזדקנות האוכלוסייה והתארכות תוחלת החיים. אנחנו עדים למודרניזציה של שוק העבודה ובמקביל, לאבטלה גואה. בישראל היא מתייצבת על בין 10% ל-11%, אנשים יוצאים משוק העבודה. אנחנו עדים, למרות כל התוכניות הכלכליות ולמרות כל התוכניות הסוציאליות, להגדלה של הפערים החברתיים ולגידול בשיעורי העוני. ראינו את זה ושמענו את דניאל גוטליב. אנחנו עדים לשינוי במבנה המשפחה. יותר משפחות חד הוריות, יותר בעיות פרנסה ותעסוקה. בנוסף לבעיות העולמיות, יש בעיות ספציפיות במדינת ישראל.

אנחנו קלטנו עליה בהיקף של למעלה ממיליון עולים בעשור האחרון.  גידול בעליה זה גידול במקבלי הגמלאות, שלא בוטחו קודם לכן, זה גידול בדורשי העבודה וזה העמסת תשלומים  על אוצר המדינה.

 

אנחנו מתפקדים במגזרים מיוחדים, שבקרבם העוני הוא גבוה במיוחד - מגזר המיעוטים, מגזר החרדים - ויש בעיות תעסוקה באותם מגזרים, כשלטעמה של גישה אחת, זה הולך יחד עם עוני. וכמובן, המצב הביטחוני, המאפיין את מדינת ישראל, שגורם לפגיעה בכלכלה, גורם לשיעור גבוה יותר של נפגעי איבה, לתשלומים גבוהים יותר. זה מחייב מערכות תמיכה וסיוע לאותם נפגעים בעקבות האירועים הביטחוניים. רק לשם השוואה, ב-1960 היינו אוכלוסייה של 2 מיליון איש בארץ, היום 6.6 מיליון. ב-1960, לפני כארבעים שנה, מספר האנשים מעל גיל 65 היה 5% מהאוכולוסיה, 100 אלף. היום, קרוב ל-10% מהאוכלוסיה, וזה יילך ויגדל. מספר הילדים היווה 44%, 940,000, היום למעלה מ-2 מיליון. שיעור האבטלה בשנות ה-60 היה 4%, היום למעלה מ-10%. קצבאות הביטוח הלאומי, כאחוז מהתוצר, היה 1.7%, היום קרוב ל-9%. מספר מקבלי קצבאות זקנה היה 46,000, היום למעלה מ-600,000. קצבאות ילדים היו 39,000 והיום למעלה מ-900,000 מקבלים קצבאות ילדים. גם תוכניות הביטוח הלאומי התרחבו - היו 5 תוכניות, היום יש 21 תוכניות.

 

אז בעצם, מה קורה לנו? למה אנחנו נזעקים ואומרים: חייבים רפורמה בשירותי הביטחון הסוציאליים? מה השפיע לאחרונה על דפוסי הביטחון הסוציאליים?

 

ראשית, היו שינויים דרמטיים בשנות ה-90'. רבותיי, בשנות ה-90' היתה התרחבות אחרי שנות ה-80, אבל מה שקרה בתחילת שנות ה-2000, אין לו אח, רע ותקדים במדינות העולם. קיצוץ חד בקצבאות הביטוח הלאומי, קיצוץ חד בהכנסה המינימלית של מקבלי זיקנה או מקבלי הבטחת הכנסה, או אבטלה, פגע בצורה חמורה באושיות התפיסה של ביטחון סוציאלי, באושיות התפיסה של ביטוח. רבותיי, לקצץ למעלה מ-5 מיליארד שקל בשנתיים (משפט בארמית) זה פשוט. יש היעדר, יחסית, של דיון ציבורי. לא שמענו, לא שמענו קולות מכל התחומים אמיתיים של דיון, בעצם, מה קורה לנו. נכון שחלק מ"האשם" זה גם בקבוצות אינטרס ולחץ, שגרמו לחקיקה שאוצר המדינה לא יכול היה לעכל אותה. מדובר על חוקים שהתקבלו בכנסת בראשית שנות האלפיים. חוקים פרטיים. אבל מכאן ועד לגזור גזירות כאלה קשות ללא דיון ציבורי העלתה את השאלה בפני לפני שנכנסתי לתפקיד מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי והייתי במקום אחר, הייתי באקדמיה, בעצם למה זה עובר בשקט? לא מספיק להגיד שיש חקיקה פרטית, לא מספיק להגיד שתקציב המדינה הוא גירעוני, לא מספיק. קיצוץ כזה דרסטי בבשר החי מחייב הסברים אחרים. ומכאן, באנו למחשבה, בעצם, שיש פה שינוי מהותי אמיתי, אידיאולוגי, תפיסתי, שחייבים ללמוד אותו ולהתמודד אתו. אז בתהליך המידה, מצאנו וראינו שהאוצר קצבאות זקנה ושיירים התפתחה בשנות ה 80' הוצאנו סכומים גבוהים 4.85 מיליארד שקל ובשנות האלפיים אנחנו מוציאים 15 מיליארד שקל. לכאורה, סכומים מאוד משמעותיים להוצאות חברתיות. אבל, אלה מספרים גבוהים. יותר חשוב, למדנו מה הולך לקרות במדינת ישראל ולנו, כשנהיה זקנים, כל אחד בתורו, כולנו. אם לא תשתנה המדיניות, הנה מה שקורה – אנחנו, בהנחה שהשכר יעלה והמחירים יעלו ב-2% בממוצע לשנה, גורלן של קצבאות הזקנה, בתהליך של היום, ירד מרמה של 16% מהשכר הממוצע במשק לרמה של קרוב ל-11% בשנת 2020. האם זה מתקזז מתווה המדיניות, אני משוכנע שלא. אין לי ספק, שזה קורה משום שהשיקולים של היום הם שיקולים קצרי טווח. שיקולים של היום, שיקולים של תקציב המדינה של היום ומחר הם לא שיקולים ארוכי טווח של מה יקרה בעוד עשרים שנה. ואני טוען, שזכותו של אזרח בישראל, אם הוא זקן, או מובטל, או אב לילדים, שאם הוא משלם דמי ביטוח הוא יהיה שקט שבבוא העת, בקרות האירוע, הוא יזכה, ללא התערבות שנובעת בטווח הקצר, לאותן תוצאות להן הוא קיווה כשעשה ביטוח. בקצבאות ילדים - שימו לב מה קורה לנו, אני לוקח בכוונה כדי שלא יהיה השערות של חודשים. קצבאות הילדים גדלו בשנות התשעים עד 2001 בשיעור ממוצע של 4.3% לשנה. מה צופן לנו העתיד – זה במונחים ריאליים, נעבור כרגע את דיכוי האוכלוסיה. מה הולך לקרות בעתיד? מה שהולך לקרות בעתיד, זה שקצבאות ילדים יקטנו באופן ריאלי בממוצע ב-8% לשנה. אלה העובדות. מכאן באנו לחשיבה שחייבים רפורמה, שאנחנו, כמוסד לביטוח לאומי, נציג אותה למתווי המדיניות - לשר האוצר ולראש הממשלה ונגיד - אלה הנתונים. אנחנו מציעים אמנה, אנחנו מציעים חוזה, אנחנו מציעים מדיניות, שאנחנו משוכנעים שגם נשכנע אותך בה. ומה הסיבה? שיטת קבלת ההחלטות הנוכחית הרי גורמת לטלטלה רצינית. מי שמקצצים לו באופן דרסטי את קצבאות ילדים, הוא לא מוכן לזה. תכין אותו. תגיד לו בעוד חמש שנים תכנן את הילודה בצורה אחרת. כלומר, היעדר תכנון לטווח רחוק. מי שמקצצים לו קצבת זקנה, הוא צריך לדעת, שעומדים לקצץ לו. הוא צריך לדעת, שהוא יקנה פחות במכולת. ולכן, אנחנו חייבים את הנושא, אנחנו נתכנן לטווח רחוק. ויש החלטות ושיקולים פוליטיים. בימים האלה היתה מדיניות של קיצוץ בקצבאות, נניח, בשנתיים האחרונות ועכשיו בגלל שיקולים קואליציוניים אומרים אולי נחזיר אותן. כלומר, זה לא שיקולים של מדיניות ארוכת טווח, זה שיקולים לשם שיקולים, שאני חושב שאסור שיהיו במערכות ארוכות טווח של קצבאות. צריך לנתק אותם מהשיח הפוליטי, כך שזה יהיה שיח ציבורי אבל לא פוליטי. על כמה זקן יחיה, אם זה 1,800 שקל או 2,200 שקל, זה לא עניין לפוליטיקה, זה עניין לרמת המחיה שהוא צריך לזכות בה, וזה קונצנזוס של כולם, לא משנה באיזו מפלגה. כלומר, חוסר הביטחון לגבי המחר בקביעת מדיניות ארוכת טווח. לכן, המטרה שלנו זה עיצוב חוזה חברתי, שיכלול קודם כל אתיקה וערכים יותר יציבות וודאות, פחות השפעה של אינטרסים פוליטיים. תקציב המוסד עומד על שני עקרונות חדשים - אשכול ביטוח ואשכול סוציאלי. וגם במבנה המוסד יש שינוי. ברמה הארגונית, בין מערכת מבטח - אדם שנותן דמי ביטוח, שידע שהוא יקבל את זה בחזרה - לבין מערכת סוציאלית של הטבות על חשבון האוצר, על חשבון תקציב המדינה. והרפורמה מדברת על פיתוח מודעות כלכלית-חברתית, שהתחלנו לעסוק בה ופיתוח דו"ח אקטוארי ותחזית דמוגרפית. (הרפורמה מבוססת על) אתיקה וערכים ומדברת על כך, שאנחנו רוצים להציב יעדים - יעדי צמצום עוני, יעדי צמצום אי-שוויון, יעדי תעסוקה וצמיחה, בצד היעדים האחרים ולקבוע מדיניות חברתית. ועשינו מודל בנושא הזה ובדקנו את תקציב 2005 על פי המודל הזה. ויש נתונים, שהוצגו בפני הממשלה ויש  לקבוע מנגנונים מסודרים להשגת היעדים. כמו שאמרתי בהצגה הקודמת, אם מדברים על יעדים, אז בואו נציב יעד, שאם היום ל-30% לא, נציב יחד שיהיה 20% בעוד חמש שנים. חזקה על מתווה המדינאים שהם מסוגלים לעשות את זה. אבל בואו נציב את היעדים הללו.

 

מה אומר האשכול הביטוחי? האשכול הביטוחי אומר את הדבר הבא - מי שמשלם דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי, אם זה אבטלה או ביטוח פשיטת רגל, או נפגעי עבודה, נכות, תלויים, זקנה וכיוצא בזה, בעצם העובדה שהוא משלם דמי ביטוח הוא מוגן מהשפעות קצרות טווח. המנגנון שיחליט אם יהיה קיצוץ בקצבאות הללו הוא לא מנגנון של פוליטיקה, הוא מנגנון של דמוגרפיה, הוא מנגנון של אקטואריה והוא מנגנון של רמת מחיה אובייקטיבית. זה המנגנון. כלומר, היום אני מנכה דמי ביטוח לקצבת זקנה, אני יודע שכשאני אגיע לגיל 65 אני אקבל במסגרת החוזה הזה סכום מסוים לקצבת זקנה. הממשלה תקבע את הסכום אבל הסכום הזה הוא לא ישתנה כתוצאה מבעיות כלשהן.

 

לקבל דמי ביטוח, דמי אבטלה ולחפש עבודה. זכותם המלאה. זה המנגנון הביטוחי. המנגנון הסוציאלי. נכון, שמדינת ישראל בהחלט משקיעה הרבה כספים לאנשים שמקבלים הבטחת הכנסה, אנשים שנזקקים לניידות, נכים, לנושאים של נפגעי פעולות איבה. אלה קצבאות - למי שלא יודע - שהן לא ביטוחיות, האזרח לא משלם דמי ביטוח כדי לקבל מהמדינה בקרות האירוע, הפיגוע, נפגעי איבה. המדינה מרגישה מחויבת לנושא הזה. אני בא ואומר, כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי  - זכותה של המדינה בנושאים הללו, שהיא מממנת במאה אחוז, באופן מלא, לבוא ולומר - זה נתון לשיקולים של טווח ובכלכלה הנוכחית, מדינות פיסקלית, כמה ההוצאה הממשלתית תהיה וחלוקת ההוצאות בין בטחון, בין נושא חברתי, בין החזר חובות וכו'. אבל בנושאים האלה, שהמדינה מממנת במאה אחוז, לא בנושאים הביטוחיים. והאשכול הביטוחי, וזו המהפכה, הוא מתבסס על דמי ביטוח. אדם שמשלם דמי ביטוח, הוא ידע כמה הוא מקבל בזמן האירוע. האשכול הסוציאלי בהחלט יכול להיות חלק משיקולי תקציב המדינה השוטף. אבל אסור לבלבל בין שתי המערכות, בין להחזיר לאזרח לכך שלא יהיה יותר. היום יש חשש של האזרחים. אף אחד לא יודע מתי יגיע תורו. אף אחד לא יודע מתי הוא יהיה עני. אני מדבר כבר על העשירונים השישי והשביעי, שהם יהפכו להיות לעשירונים התחתונים. בוא נתן בטחון לאזרחים על ידי מדיניות ברורה. גיבוש העקרונות, הנובע מדברים מקצועיים אובייקטיביים. חיוניות התכנית, כמה היא חיונית לאדם שהתכנית מאפשרת לו חיים בכבוד, וודאות האירוע, הרי כולנו יודעים שנגיע לגיל זקנה, זה מדעי, בואו נכין את עצמנו. יש אירועים, שאתה לא יודע כשהם קורים, אתה לא יודע אם תהיה מובטל ואתה לא יודע אם תיקלע לאירוע בטחוני ותיפגע. לאלה יש מנגנון שונה, לאלה יש מנגנון, שאומר שהאירוע הוא בספק. כך יהיה מנגנון הביטוח.

 

ומקורות המימון, שאני לא מתעלם מהם. מקורות המימון, כל עוד הם פרטיים, כל עוד הם של המעסיק ושל העובד, צריך להבטיח גם את התמורה ואת הקצבה בעתיד. דוח אקטוארי יגובש אחת לחמש שנים, הוא יבחן זרם של תקבולים ותשלומים ועל פי זה ועל פי גילאי התושבים יקבעו הקצבאות ואז נחליט גם אם להעלות דמי ביטוח או להוריד דמי ביטוח. יש הצעת חוק של הממשלה היום להוריד דמי ביטוח בשלושה מיליארד שקל בשלוש שנים, זו הצעת חוק. מאין היא נובעת? השיקול היחיד זה הורדת עלות העבודה, אבל זה לא שיקול של מנגנון סוציאלי, זה שיקול מקרו כלכלי, בהחלט. צריך להיות דיון על זה. אנחנו בתהליך מתקדם של פיתוח מודל חברתי- כלכלי. כל מה שאנחנו רוצים מהמודל הזה, שהממשלה, כאשר היא באה ודנה בתקציב, יונחו על שולחנה גם ההיבטים החברתיים. זכותה של הממשלה להחליט על התקציב, אבל שיעור הנתונים בתקציב - א' אי השוויון והעוני יעלו כך, בתקציב ב' ירדו כך. זה עד שהממשלה תחליט. ולכן אנחנו מפתחים את המודל הזה, מודל חברתי-כלכלי.

 

לסיום, אני חושב שלפתוח את הנושא הזה לדיון ציבורי זה מאוד חשוב. אנחנו, הוועדה, ישבנו קרוב לשמונה חודשים על הנושא הזה. ישבו שם גם אנשי כלכלה בראשות דוד ברודט וגם אנשי חברה והגיעו לאותן מסקנות - שלא יכול להיות, שהאירועים יכתיבו לנו. בואו נתכנן תכנית של בטחון סוציאלית ארוכת טווח. מה קורה בעולם? באנגליה ובדנמרק התחילו ללכת בכיוון הזה, בואו לא נהיה אחרונים, גם לא נהיה ראשונים אבל בואו נהיה בין אלה שמשקמים את האמון במערכת הביטחון הסוציאלי, את האמון של האזרחים. תודה רבה.

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד