כניסה לחברים רשומים



ד"ר דן שיפטן - שובה של האופציה הירדנית מההיבט ההיסטורי

אני רוצה להתחיל בזה, שאני אומר על מה אני לא עומד לדבר - אופציה ירדנית במובן שדיברנו עליו בשנות השבעים היום הוא אנכרוניזם, הרעיון של ירדן היא פלסטין במובן הזה, שלא תהיה ריבונות ערבית ממערב לירדן היה תמיד הזיה והיום אולי יותר ברור מאשר אי פעם, שהוא הזיה ולכן על שני הדברים האלה אינני רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר על הסוגיה הפלסטינית בהקשר הרחב ביותר שלה ולכן זהו הקשר שכולל גם את ירדן ולדבר לא על השאלה מה הן הבעיות ממערב לירדן, עם הבעיה הזאת אנחנו מתמודדים, ונדמה לי שחלק גדול, לפחות של הבעיה הזאת, אנחנו מבינים, אלא איזה השלכות מעבר לירדן, כלל אזוריות, יכולות להיות אם נעשה אותן שגיאות במרחב היותר רחב, שכולל גם את ירדן, שעשינו באותו חלק שנמצא ממערב לירדן.

 

וכדי להבין את הסוגיה הפלסטינית ברוחב הכולל שלה, צריך גם לראות את העומק שלה. ולראות את העומק שלה קשה, משום שיש לנו נטיות, גם בגלל השיח הציבורי הרדוד וגם בגלל נטיות הלב שלנו, להתמודד במשהו שנראה כמו פתרונות. משהו שאנחנו מגדירים את הבעיה, באופן שמקל מאוד לראות כאילו שיש לה פתרון.

 

אז פעם חשבו, שהפתרון הזה הוא שמדינת ישראל תקיים את הריבונות שלה עד לירדן והיום נדמה שיש לנו פתרון של שתי מדינות. ואני רוצה לומר, שבשני התחומים האלה אין לנו פתרון. ובמיוחד צריך להיזהר אחרי מותו של ערפאת. אנחנו עשינו לעצמנו חיים מאוד נוחים, שעשינו פרסוניפיקציה של הבעיה ועכשיו גם פרסוניפיקציה של הפתרון. לא ערפאת היה הבעיה ולא מותו הוא הפתרון.

 

הבעיה היא עמוקה וקשה יותר ויש לה מרכיבים מבניים. לא במקרה 80 שנה יש לעם הפלסטיני רק מנהיג אחד, חאג' אמין ערפאת, אותו סוג של מנהיג מהיום שקיים עם פלסטין. לא במקרה יש לתקופה כל כך ארוכה דבקות במדיניות אבסולוטית, דבקות באסטרטגיה לאומית של טרור. לפעמים אפשר להשהות אותו אבל אסטרטגיה לאומית כזאת. מדיניות אוכלוסיה בלתי אחראית, עם ריבוי טבעי פראי שלא מאפשר שום סוג של פתרון חברתי כלכלי לאורך זמן, לא במקרה יש לנו אתוס של אלימות שבו ילדים בני עשר לומדים, שדמות המופת צריכה להיות המחבל המתאבד. לא במקרה ישנה התפוררות חברתית, שגורמים משולי החברה שולטים בחברה הפלסטינית.

 

אנחנו קשורים לאתוס בצד הפלסטיני של התחמקות מאחריות, כל הזמן מסבירים למה מישהו אחר אשם בבעיות שלהם וזה הכל הכיבוש. אגב, נדמה לי שגם בהודו היתה תקופה קצרה של כיבוש, זה לא הפריע להם ללמוד מהאנשים שכבשו אותם איך לקיים מדינה דמוקרטית.

הבעיה היא שהפלסטינים אימצו לעצמם תפיסה, שבה האנרגיות הלאומיות לא מופנות כלפי פנים כדי להתמודד עם הבעיות של החברה הפלסטינית אלא מופנות כלפי חוץ בשתי אירידנטות ואנחנו כל כך קשורים לאירידנטה כלפינו, זאת שקרויה זכות השיבה, התביעה לזכות השיבה, שאנחנו שוכחים שישנה אירידנטה נוספת כלפי ירדן. וזה בא תחת הסיסמה – אש"ף הוא המייצג הלגיטימי היחיד של כל העם הפלסטיני. במצב שבו כ-75% של האוכלוסיה בירדן היא פלסטינית, משמעות התביעה הזאת, שהפלסטינים דבקים בה לא פחות מאשר ברעיון זכות השיבה, הוא שירדן, בסופו של דבר, לא תתקיים.

 

ואם לא מפנים את האנרגיות הלאומיות פנימה אלא מפנים אותן החוצה, השאלה היא מה יקרה אחרי שישראל חוסמת פיסית, בגדר, וגם משום שהציבור הישראלי למד שהוא חייב לחסום את האירידנט המערבי, האנרגיות האלה מופנות מזרחה. ואם האנרגיות האלה יצליחו לצאת מזרחה, התוצאה תהיה, שלא רק ממערב לירדן יש לנו בעיה, שקשה מאוד להתמודד אתה, בפרספקטיבה של הדור הקרוב לפחות. אלא, גם במרחב כולו יכולה להיות בעיה כזאת, כאשר במקום מדינת חיץ ירדנית, שתפקדה לא בצורה מושלמת אבל תפקדה במשך שנים ארוכות תהיה לנו מדינה, אירידנטית בין עיראק לבין כפר סבא. והמסגרת הזאת היא סכנה לכל האזור ועם הסכנה הזאת צריך להתמודד.

 

קודם כל צריך להשתחרר משתי פנטזיות, האחת היתה פנטזיה של ארץ ישראל המערבית כולה בשליטתנו, אני חושב שאנחנו די השתחררנו ממנה, לפחות הזרם המרכזי של הציבור הישראלי. והפנטזיה השניה, היא מדינה פלסטינית עצמאית, בת קיום. למי שיש חוש הומור מפותח, גם יאמר דמוקרטית ושוחרת שלום שתחיה לצדה של מדינת ישראל.

 

שני אלה לא יקרו. אנחנו, לפחות בעתיד הנראה לעין, לא רואים את התהליכים שמובילים אל עבר הכיוון הזה. ישראל וירדן נכשלו בהחזרת השד של הרדיקליזם הפלסטיני לבקבוק. ניסו את זה במשך עשרות שנים ולא הצליחו. ישראל ב-1993 חברה אל הרדיקליזם הפלסטיני, מתוך אמונה שהוא איננו רדיקלי עוד ומתוך תקווה שאם יתנו לו את רוב מה שחשבנו שהם רוצים, זה ימתן את הרדיקליזם הפלסטיני.

 

למדנו משהו בעשור האחרון, בפרספקטיבה ההיסטורית הארוכה, ולכן, בשם ההרצאה הדגשתי את המרכיב הזה. קשה לראות איך מונעים מן הפלסטינים להפעיל את הלחץ מן הגדה המערבית אל עבר הגדה המזרחית. יש בגדה המזרחית משטר שיש לו בעיה של לגיטימציה, גם מול האוכלוסיה הפלסטינית המאוד גדולה, גם מול האלמנט המיליטנטי המאוד האסלאמי, בתוך ירדן והמסגרת הזאת איננה יציבה באופן אוטומטי, שאפשר לסמוך על היציבות שלה לאורך זמן.

 

ובסופו של חשבון, מכיוון שמדובר על אותו עם, לא יהיה אפשר לנתק בין הגדה המערבית לבין הגדה המזרחית והשאלה היא מה מבין שתי האפשרויות יצליח. האם חלילה האופציה של רדיקליזציה פלסטינית של ירדן, ואז בלב המזרח התיכון ישנה מדינה חסרת אחריות שיכולה לקעקע את היציבות של המערכת כולה, או מה שרצוי למדינת ישראל - שותפות בין משטר קונסטרוקטיבי בירדן, מנהיגות פלסטינית אחראית וישראל.

 

והשאלה העיקרית לציבור הישראלי היא, איך לא להיתפס שוב בשגיאה ההיסטורית של אוסלו. זאת אומרת אותה הונאה עצמית שבה אנחנו רימינו את עצמנו, שכאילו הפלסטינים אימצו אסטרטגיה לאומית מתונה, כאשר המנהיגות הלאומית איננה מסתלקת במפורש מן התביעות המרכזיות שלה.

ויש מבחנים אופרטיביים מאוד קלים, כדי לברר האם המנהיגות הזאת הסתלקה או לא ואסור לסייע לגורם הפלסטיני, אלא כאשר באופן חד משמעי עומדים במבחנים האלה. הסתלקות מלאה מן הרדיקליזם האירידנטי גם כלפי מערב, זה המופיע תחת הסיסמא של זכות השיבה, וגם כלפי המזרח, זה המופיע תחת הסיסמה של נציג לגיטימי יחיד של כל העם הפלסטיני. הסתלקות מלאה מהאסטרטגיה של טרור, ואני לא מדבר על השהיית השימוש בטרור כפי שאבו-מאזן אומר עכשיו, אלא הסתלקות מן האסטרטגיה הלאומית של טרור. אחריות דמוגרפית, דיברתי קודם על שאלת הריבוי הטבעי הפראי. אחריות חברתית לא בזבוז של משאבים. הפלסטינים בזבזו סיוע, שהוא per-capita פי ארבעה או פי חמישה ממה שהאירופים קיבלו במסגרת תכנית מרשל. אחריות כלכלית, אחריות חברתית, שינוי של האתוס, שרואה באלימות, שרואה בטרור את דמויות המופת של הציבור הפלסטיני.

 

ואם אנחנו רואים, שלא מסתלקים מזה - ואני רוצה לומר לכם, שעד עכשיו לא ראיתי הסתלקות מכל המרכיבים האלה ואסור שנרמה את עצמנו שוב כאילו שיש הסתלקות כזאת - אם לא, ישראל צריכה, בניגוד לרצונה ובניגוד להעדפותיה, להמשיך במדיניות של הכלה, של containment, של הגורם הרדיקלי הפלסטיני.

 

והחדשות הטובות, אחרי החדשות הרעות שאני הצגתי עד עכשיו, היא שזה אינטרס לא רק של ישראל ובזה אני רוצה לסיים. זהו אינטרס, ששותפים לו כמובן ירדן, מסיבות של עצם קיום המשטר; מצרים, שאיננה רוצה רדיקליזציה של האזור כולו; ארה"ב, שיש לה פרספקטיבה יותר רחבה, שבמסגרתה מזרח תיכון יציב זה דבר מאוד מרכזי; אולי עיראק החדשה, אם וכאשר ייווצר דבר כזה; ואני אינני גם מוציא מכלל אפשרות סוריה, אם וכאשר המשטר הרדיקלי, שכבר הגיע למבוי סתום גם יתחלף, גם זאת אפשרות שלא צריך להוציא אותה מכלל חשבון. במציאות כזאת, של כל כך הרבה שותפים, שאולי אף אחד מהם לא התנדב לבוא לקדמת הבמה, יש סיכוי להתמודד עם זה בתנאי שלא נרמה את עצמנו שוב.

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד