כניסה לחברים רשומים



פרופ' עוזי ארד, יו"ר הכנס; ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי

כנסי הרצליה חלו להיוועד מאז שנת 2000 למרות שבאותה תקופה האווירה הייתה שונה בתכלית. אז נראתה האפשרות להסדר עם סוריה , להסדר קבע עם הפלסטינים, פינוי לבנון והאווירה היתה אופורית. אבל ידענו (מייסדי הכנס) שהמציאות קשה יותר ויפה פחות. חשנו שבפני המדינה מבחנים קשים. כושר העמידה של המדינה כפי שכינה בן גוריון עתיד היה לעמוד במבחן. בכנס הראשון בשנת 2000 המדינה הייתה נתונה לפרץ האינתיפאדה, לאלימות של ערביי ישראל, לכישלון שיחות טאבה, ולבחירות שבפתח. בכנסי הרצליה התאמתה אותה תחזית. בכל אחד מהכנסים שבאו לאחר מכן ברור היה  שהפלסטינים מטילים עלינו מלחמת טרור, העורף הפך לחזית, פיגועי התאבדות בכל מדינת ישראל.  כבר אז זוהתה בצורה ברורה התכונה היסודית ביותר שנותנת לישראל מידה ניכרת של חוסן וזו איתנות רוחו של העם. למרות המהלומות הקשות העם עמד בפרץ, והיכן שתושייה ויזמות באו לידי ביטוי, המשק החל להמריא.  

לא שמטנו את המבט מהאתגר האסטרטגי שהולך וגובר, איום איראני וכל גרורותיו. במידה מסויימת כאשר חזרנו והצבענו על הנושא האיראני כנושא מרכזי חשנו שמבימת הכנס הזה הוכרזו סדרי יום אחרים כבעלי קדימות. תוכנית ההתנתקות הוכרזה בכנס הרצליה והייתה לנושא הדומיננטי במשך שנתיים אחר כך. היו גם שחשבו שאין מקום לדאגה ביחס לאיומים שהדגשנו מדרום- עזה, מצפון - לבנון, וממזרח – עיראק, וטענו שהאיום האמיתי הוא מבית ונקטו דעה לפיה יש לצמצם בתקציבי הביטחון. 

כנס הרצליה ידע ויכוחים שונים והיה גם הבמה למדיניות תואמת.  

במהלך השנה ידענו עוד עליה בחומרת הבעיות שעומדות לפנינו. אותה איראן מתגרה בישראל תוך שהיא מתקדמת בפיתוח הגרעין. 

בארה"ב החריפו כמה ביטויים של הסתייגות מהיחסים המיוחדים שנבנו במשך שנים רבות בין וושינגטון לירושלים. 

בארץ – יצאו ראשי המגזר הערבי-ישראלי בצורה מפורשת בקריאת תגר על אושיות היסוד של ישראל כמדינה דמוקרטית וכמדינה יהודית ובכך חברו לאלה אשר סביבנו שמפקפקים או כופרים בזכות קיומה של מדינת ישראל כפי שהוכרה על ידי העולם. 

בקיץ יצאנו למלחמה כנגד האיום של חזבאללה. מלחמה זו חסרה את כוח המחץ והמערכה לא הוכרעה וחמור מכך שחקה את כוח ההרתעה של  ישראל. 

אני מרשה לעצמי לומר שלגבי חלק מההתפתחויות האלה ההנהגה שלנו נושאת גם באחריות.  

בסקרים שיוצגו בהמשך גם בשנה הזאת ילך ויסתבר אותו דבר שנגלה בשנה הראשונה. הרוח והסיבולת של העם נותרה איתנה כבעבר. הספקנות היא כלפי המוסדות, הרשויות וההנהגה. העם הזה הוכיח אמונה גדולה בעצמו. אני מקווה שהרוח הזו תשרה על המשך הדיונים פה ועל האפשרויות של העשייה והתיקון שניתן לעשות בכל תחום. זוהי רוח הביטחון שלעם יש בעצמו אך יש לצפות ולקוות כי תצא מהכוח אל הפועל.  

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד