כניסה לחברים רשומים



ד"ר דן שיפטן, מ"מ ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי, אונ' חיפה

כיוון שאני עומד לומר דברים קשים על אמירות שיהודים אומרים על ערבים וערבים אומרים על יהודים אני מציע לכם לצאת החוצה ולקרוא את המסמכים (מסמך החזון העתידי של הערבים בישראל) על מנת להיווכח בעצמכם.  

אני מדבר על כך שבטווח הקצר מדובר במבוי סתום. מקורו בהבשלת התפיסה של המיעוט הערבי בישראל ששאלת השוויון אינה העיקר. מבחינתם, שום דבר פרט לחורבן המפעל היהודי לא ייתפס כמספק. אם לא יבוא חורבן, ועל חורבותיה של המדינה לא תקום מדינה דו לאומית, אנחנו (בעיני הציבור הערבי) מדינה בלתי לגיטימית. לכן גם אם היהודים ימשיכו לצמצם פערים לא יכולה להיות למדינה לגיטימיות. וזאת משום ששאלת השוויון אינה שורש הבעיה.  

מבחינת הערבים מדובר במבוי סתום משום שהם שמו בבסיס תפיסותיהם את התפיסה שהם הקורבן הנעשק ושהם אינם יכולים למצוא מזור. לכן אנחנו עושים טעות יסודית אם אנו יוצרים סימטריה ומתכוונים לפשרה על בסיס צדק. זאת משום שגם הערבים חותרים למצב של צדק, וקיומה של המדינה היהודית, שהיא מבחינתם מדינה קולוניאלית, הוא, לדידם, מציאות שאינה צודקת. 

גם מבחינת היהודים זהו מבוי סתום מאחר ואין להם כוונה לעשות את מה שהמיעוט הערבי דורש מהם לעשות. 

אפילו בתחום הכלכלי-חברתי קיימת בעיה מובנית. ההכנסה של האוכלוסייה המוסלמית לנפש אכן קטנה באופן מהותי מההכנסה של האוכלוסיה היהודית הלא חרדית. אבל זה תוצאה של סדרי העדיפויות של האוכלוסיות הללו - הערבית מוסלמית והחרדית. הערבים אזרחי ישראל לא מוכנים לקבל את הטענה הזו, אבל ממילא זו לא השאלה העיקרית. 

הדבר המרכזי הוא העניין הלאומי. הטענה שאומרת שלא משנה מה נעשה בתחום השוויון, מדינת ישראל לא תוכל לקבל לגיטימיות. היהודים למדו זאת בשורה של אירועים כמו מהומות אוקטובר ומלחמת לבנון כאשר כל אויב של מדינת ישראל נתפס כזכאי להבנה של האוכלוסייה הערבית, הן בשטחים והן בקרב ערביי ישראל.  

 

המיעוט הערבי דורש הכרה באשמה הבלעדית של היהודים בסכסוך, והבעת חרטה על העושק והניצול. כך אנו מוצאים בציטוטים מחוברות ערביות: "היהודים שקמו כתופעה קולוניאליות כבשו, הפלו הרגו. והפלסטינאים רק נאבקו". לכן, גם כאשר נעשה ניסיון לקיים דיאלוג, הדיאלוג נכשל. התברר שגם כאשר היהודים מסוגלים לקבל כהנחת ייסוד שצריך להקים מדינה פלסטינאית ואף מוכנים לשנות את ההמנון, כל אלו נתקלים בהתנגדות שאומרת שאם לא תבוטל המדינה היהודית כל שאר הצעדים והמחוות לא יעזרו. 

כל הדברים הללו אינם נאמרים על ידי קיצונים אלא במגוון עמדות שמתרכזות לאמירה אחת, אותה אמירה עליה דיברתי כאן.  

כאן אני אמור לומר "יהיה בסדר" ו"זה יסתדר". אבל אני טוען ההפך : זה לא יסתדר. בצד הפלסטיני יש קונסנזוס לאמץ את האתוס הפלסטינאי מתוך מודעות למחיר. מדובר בחברה שמוציאה מקרבה שאהידים ואמירות מהסוג הזה. בצד היהודי קמה לה אמירה שלבעיה הזו אין פיתרון ושזו מציאות. ואולם מציאות זו אינה חייבת להוליך לעימות אלים או למבחן כוח כולל, משום שצריך לעשות הבחנה בין שני דברים: 

במישור של שיווין תמשיך המגמה לסילוק גילויים של אפליה.  

במישור הלאומי העניין הולך ומחריף. שני הצדדים לא מרוצים אך אל מול האלטרנטיבה המצב ישמר.  

אני חושב שלשני הצדדים אין דילמה של ממש. אינני חושב שהיהודים שוקלים בכלל להיכנס לדיאלוג על הבסיס הקונסנזוס של האוכלוסייה הערבית. בדומה, גם לצד הערבי אין דילמה.  

המשפט האחרון הוא ששני הצדדים מבינים יותר מאשר בעבר שאין מקום לחשוב במושגים של יתרון אלא במושגים של בקרת נזקים.  

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד