כניסה לחברים רשומים



זאב בוים, השר לקליטת עלייה
אני מניח שרובכם יודעים שיש חלוקת עבודה בין הסוכנות היהודית לממשלה בנושאי עליה וקליטה. הסוכנות היהודית פועלת בתפוצות ומביאה עולים לישראל, והמשרד לקליטת עליה מקבל אותם בשדה התעופה, ותפקידו להתחיל בתהליך הקליטה.  

אני רוצה לפתוח בכמה הערות בעניין העלייה, ואתמקד בנושא התושבים החוזרים. מימדי העלייה צריכים לעורר אצלנו דאגה גדולה. מאז הגל הגדול של עולי בריה"מ לשעבר ניכרת ירידה מתמשכת, מתונה וחלקלקה במספר העולים. נתוני שלוש השנים האחרונות תומכים בקביעה הזו.  

העלייה ממלאת את  אותו תפקיד עבור מדינת ישראל כשם שהחמצן מזין את הריאות של אלו שעולים במעלה ההר. איך הייתה נראית מדינת ישראל לולא העלייה המאסיבית של למעלה ממיליון עולים  ממדינות חבר העמים. מדינת ישראל חייבת לחזור ולהציב את נושא העלייה בראש מעייניה, אבל זה לא פשוט. בניגוד לעבר, התייבשו מאגרי העלייה שבאה מתוך מצוקה, וזה משמח. אני חושב שהיום, בהיעדר תחושה ריאלית של איום או מצוקה, צריך להכיר בכך שהעלייה לישראל באה מתוך בחירה. רוב העם היהודי חי היום בארצות דמוקרטיות ליברליות, ומצבו הסוציו-אקונומי טוב באופן יחסי. מדינת ישראל חייבת לאתגר מציאות נינוחה זו. יש לרתום את כל הגורמים ולתת לנושא ביטוי תקציבי הולם. יש לעשות שימוש נבון במציאות הכלכלית הטובה, ולשלב מלאכת הסברה ושכנוע. כדי לעודד עליה יש להדגיש את תפקידה של ארץ ישראל בעתידו של העם היהודי במקביל למגמת הקריסה של העם היהודי בתפוצות. זה אתגר גדול, אך לא בלתי-אפשרי. יש מגמה של עליה במספר העולים דווקא מארצות רווחה כגון ארה"ב, צרפת, ואנגליה. אני חושב שהופעת עמותות כמו "נפש בנפש" תורמת לשינוי. זו גישה חדשה שגורמת לחילוקי דעות בקרב מנהיגות העם היהודי, אבל בד בבד מפרה את תהליך המאבק למען העלייה, ויש לכך תוצאות. עלינו להתחבר לגופים כאלה ולהעצימם. 

עם כניסתי לתפקיד צדו את עיני הנתונים אודות הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם. ישראל מובילה כקהילה היהודית הגדולה בעולם זו הפעם הראשונה, אחריה ארה"ב ואחר-כך צרפת. אבל למעשה הקהילה היהודית השלישית בגודלה היא קהילת הישראלים בעולם. לפחות 700 אלף ישראלים מתגוררים בתפוצות, ורובם המכריע מתרכזים בצפון אמריקה. ההערכה היא שרק בארה"ב חיים כחצי מיליון ישראלים.  

מעניין שהמהגר הישראלי לא דומה לשום מהגר בעולם. מהגרים אחרים בדרך-כלל מבקשים להשתלב מהר בחברה החדשה, להיטמע פנימה ולהיות אמריקאים. אבל הישראלי שירד נשאר ישראלי, ישמור על אזרחותו בדרך-כלל ועל הישראליות שלו. הוא ימצה את כל האפשרויות שאמריקה מציבה בפניו, אבל בהליכותיו ואורח חייו עדיין יישאר ישראלי. הספר "יעפת", שנכתב על- ידי איילת זיו, מתאר את הישראלים שמתגוררים בחו"ל. היא מגדירה אותם כחיים כגטו מנטאלי ישראלי. הם מרגישים שייכים לישראל באופן מוחלט, חיים בקהילה ישראלית ומסתכלים על אמריקה והאמריקאים כמוזרים. 

כשנכנסתי לתפקיד שאלתי מי מטפל בישראלים בניכר. התשובה היא שכמעט אף אחד לא מטפל בהם. בישראל התעצבה כלפיהם תחושה, שנשענה על הכעס מתקופת הגל הגדול של היורדים אחרי מלחמת יום הכיפורים. התחושה היא שהם הפנו את עורפם, "נפולת של נמושות" כפי שכינה אותם יצחק רבין ז"ל. 

אני ניסיתי לתרום לשינוי גישה זו. לפני שלושה חודשים ערכתי סיור בצפון אמריקה. נפגשתי עם הקהילות הישראליות, והלב נצבט למראה מאות ישראלים שרכשו נכסים בארה"ב, ומשתוקקים לקבל מידע על תעסוקה, מיסים וגיוס לצבא. הם גילו שמחה רבה על כך ששר בממשלת ישראל עומד ואומר שאנחנו רוצים קשר עימם, ורוצים לעזור. אמרתי להם – "הלא אחים אנו", והם התרגשו. כשחזרתי, נרתמתי לדבר על אותן בעיות שהציגו: מיסוי, ביטוח בריאות, גיוס צעירים לצה"ל. ההכרה הייתה שצריך לנסות ולהסיר מחסומים כאלה במשרד הקליטה. אני פועל להביא לאישור רפורמות שיסירו מכשולים אלו.  

6000 ישראלים שירדו חוזרים כל שנה לישראל  מבלי שהמדינה עשתה דבר. אך מספר היורדים שעוזבים את ישראל גדול הרבה יותר, כמעט פי שלושה. עם קמפיין נכון אפשר להכפיל את המספר הזה, ולא במאמץ גדול, אבל הדבר דורש התייחסות. אנחנו מזהים היום מגמת ירידה בקרב עולים ממדינות חבר העולים שנקלטו בישראל, ומבקשים לחזור למולדתם. יש להיאבק על הישראלים היורדים, לא לוותר להם ולא לוותר לעצמנו. זו משימה לאומית, שלא נופלת בחשיבותה ממשימת עידוד העלייה. משימה זו מהווה חלק חשוב של החוסן הלאומי בשל האלמנט הדמוגראפי. יש להחזיר את הבנים האובדים האלה הביתה.  

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד