כניסה לחברים רשומים



גידי גרינשטיין, מנכ"ל ומייסד, מכון ראות

ההיפוך ביחס לכיבוש 

בחודשים האחרונים מכון ראות, המכון שבראשו אני מתכבד לעמוד, עוסק בשאלה האם נתמודד עם האתגר של הביטחון הלאומי שהתגלה לנו בעקבות  מלחמת לבנון. והשורות התחתונות של מה שאנחנו מסוגלים להגיד היום הן: 

 

יש שבר בתפישת הביטחון הלאומי של ישראל, שמכניס את ישראל לנחיתות אסטרטגית.שבבסיסה עומדת אמירה שהפלשתינאים אינם מעוניינים ואינם מסוגלים למלא את חלקם במדיניות של סיום הכיבוש. בנוסף המדיניות נגד החמאס כושלת.  

 

אבל ראשית אני רוצה להרחיב היריעה.כשאנחנו במכון ראות, ניתחנו את תפיסת הביטחון שהנחתה  את ישראל במהלך המלחמה האחרונה בלבנון, זיהינו מספר מרכיבים: 

המרכיב הראשון הוא הגיון צבאי, משמע, ההגיון שמנחה את ישראל הוא בראש ובראשונה הגיון צבאי בעוד ההיגיון של הצד השני הוא בעיקר הגיון פוליטי מדיני.  

יש לנו אסופה של מושגים כגון הרתעה, הכרעה וניצחון שקשורים לתפישת ההפעלה של הצבא,  שהפכו  להיות לפחות רלוונטיים לשתי זירות מרכזיות שהן לבנון ועזה.  

 

הנקודה השלישית נוגעת לנושא הפלשתינאי. אנחנו מאמינים ורוצים להאמין שהפלשתינאים רוצים ומסוגלים למלא את חלקם במדיניות שמובילה לסיום הכיבוש. אבל בפועל אנחנו רואים היפוך ביחס לנקודה זו, וזו הולכת להיות הנקודה המרכזית במצגת.  

נקודה נוספת נוגעת לקרבה לארה"ב, אנחנו רואים עצמנו ככוח הצבאי החזק ביותר ממרוקו ועד הודו שמחובר למעצמת העל היחידה. אך בפועל מה שמתפתח לנגד עיננו  זה שארה"ב נמצאת בירידה, מסובכת במגוון מאבקים במזרח- התיכון. ומקביל הלובי הפרו ישראלי בארה"ב נמצא תחת מתקפה.  

 

הנקודה הנוספת דנה בשאלה היכן הבעיה, 

רובנו נוטים להאמין שהבעיה ממוקמת בתחום של מדיניות חוץ ובטחון לאומי.בימים האחרונים אכן היו הרבה פורומים שעסקו בנושאים האלו. אבל ניתן לומר שגם לשיטת הממשל, להתנהלות ולמבנה הממשל יש השלכות מרחיקות לכת על יכולתנו להתמודד עם האתגרים שנמצאים בפתחנו. 

נקודה נוספת נוגעת לעוגן. התפישה שלנו כפי שבאה לידי ביטוי בנאום ראש הממשלה היא שאנחנו נעים לכוון הבטחת העוצמה הישראלית מנקודת מוצא של עליונות, למרות שבפועל אנו עדים לעליית הגמוניה איראנית. בסופו של דבר אנחנו חושבים שאנחנו נעים לכוון פתרון של שתי מדינות לשתי עמים. כשבפועל יש מספר אלמנטים המובילים אותנו לכוון מדינה ערבית-איסלמית פלשתינאית אחת. יש פער בין המציאות שבה אנחנו בוחרים להאמין, לבין המגמות הנרקמות לנגד עיננו. וזה הנושא שעומד בבסיס השבר בתפישת הביטחון הלאומי של ישראל.  

.  

 

הייתי רוצה להגדיר את טיב האתגר שמדינת ישראל מתמודדת איתו. ע"י שימוש בהגדרתו של רון חפץ – האיום שישראל מתמודדת איתו הוא אתגר הסתגלותי. המשמעות של ההתמודדות עם אתגר הסתגלותי היא שאנחנו צריכים להבין, גם את הפתרון וגם את הבעיה וזהו תהליך שמזין את עצמו, משמע ככל שנטיב להבין הבעיה, נוכל לדבר יותר על הפתרון. וחוזר חלילה.  

 

האסטרטגיה שבפניה אנו ניצבים היא אסטרטגיית קריסה. אנחנו דנים בכוחות היותר קיצונים בזירה. זהו מערך התנגדות שמיועד להוביל לקריסה פנימית של ישראל. בעבר, הכלים שהופנו נגדנו היו כוחות צבאים שהובילו למלחמה אקטיבית. אך כיום הכלים שמופעלים נגדנו הם בעיקר כלים פוליטים מדינים, אשר נועדו ליצור דה לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל. זאת במקביל לקידום הרעיון של מדינה אחת ערבית איסלמית,  בנוסף לחתירה תחת הרעיון של שתי מדינות לשתי עמים, ע"י שימוש אפקטיבי בטרור. מסקנה הנגזרת מכך היא שכדאי על מנת להביס את ישראל, לדאוג שהכיבוש ימשך ושישראל תמשיך לשלוט באוכלוסיה הפלשתינאית. אנחנו עדים למגוון התבטאויות שמדגישות זאת. 

 

ההיפוך שחל ביחס לכיבוש הוא חלק מאסטרטגיית הקריסה שדנו בה.      

זהו חלק מתהליך שמתפתח מולנו כבר מספר שנים. נקודת ציון מאד משמעותית בתהליך הזה היתה  בפברואר 2005 ,כשאבו-מאזן יצא נגד הרעיון של מדינה פלשתינאית בגבולות זמניים.  הפלשתינאים עד אותה עת היו מוכנים לקבל מדינה בגבולות זמניים. בפברואר 2005 חל היפוך וכעת אנחנו רואים אפשרות של היפוך ביחס לכיבוש, שזהו ציון דרך ביחס להיפוך מרכזי עוד יותר וזהו ההיפוך ביחס לרעיון של שתי מדינות לשני עמים.  זאת אומרת שהקהילה הבינלאומית תנטוש את הרעיון של שתי מדינות ותאמץ את הרעיון של מדינה אחת על יסוד העיקרון של אדם אחד קול אחד.  

 

המשמעויות מבחינתה של ישראל מרחיקות לכת: ראשית אנחנו נמצאים ישראל בנחיתות אסטרטגית. המשמעות של הביטוי נחיתות אסטרטגית פה היא שהכלים שנמצאים ברשותה של מדינת ישראל בשרות המטרות שלה, קרי הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולצורך כך לסיים השליטה בפלשתינאים, הכלים האלו נחותים, הם פחות יעילים מהכלים שעומדים לרשות מערך ההתנגדות כאשר הוא פועל להכשיל את הכיוון של שתי מדינות לשני עמים.  

 

המשמעות השניה היא התנגשות הגיונות: 

 יש לנו הגיון צבאי שאומר שלצורך הכרעה צבאית אנחנו צריכים לשלוט בשטח. מצד שני יש הגיון פוליטי שאומר, שעל מנת להבטיח את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית עלינו לסיים את הכיבוש והשליטה באוכלוסיה הפלשתינאית. שתי הגישות הללו מתנגשות, והן מאד מקשות עלינו להגיע לתוצאות אפקטיביות, בראש ובראשונה בזירה של עזה.  

 

הנקודה השלשית היא שהמחיר שאנחנו צרכים לשלם עולה והתמורה יורדת, ואני אתן רק דוגמא אחת. בעבר נטינו לחשוב שהפלשתינאים כל כך רוצים מדינה, כך שהם יסכימו לוותר על מרכיבים מסוימים בריבונות שלהם כגון צבא והם יסכימו לקבל מדינה פלשתינאית מפורזת. הסיכוי שזה יהיה תקף בעתיד הולך ופוחת כמו גם הסיכוי לסיים את השליטה באוכלוסיה הפלשתינאית.      

 

החמאס שתפס את השלטון במרץ 2006, מאיץ את אותו תהליך של ההיפוך בנוגע להליך המדיני.ויוצר מבוי סתום בהליך של משא ומתן ומחריף את משבר הייצוג של הפלשתינאים. לא ברור מי מדבר בשם הפלשתינאים, מי מייצג אותם, מי נושא באחריות הדיפלומטית בשמם. והדבר האחרון, הוא שהחמאס מחולל תהליכים שיכולים להביא לפרוק הרשות הפלשתינאית. כולל דיון כולל בשאלה האם צריך או לא צריך לקיים את אותה רשות פלשתינית.  

 

מהו המענה, ומהם דרכי הפעולה והחשיבה שישראל יכולה לנקוט בהם?  

ראשית יש פה שלושה שלבים הגיוניים:  

שלב ראשון אנחנו חייבים לדאוג שהרשות הפלשתינאית תהיה כתובת, מצב שבו הרשות הפלשתינאית היא גוף שיכול לקבל החלטות ולבצע אותן. זהו תנאי הכרחי שאינו מספיק למאבק במגמה הזו.  

הנקודה השנייה היא לעגן את ההפרדה בינינו לבין הפלשתינים בכלים אזרחים, כלים פוליטים ודמוקרטים. ןלבסוף להביא לשדרוג במעמדה הפוליטי של הרשות הפלשתינאית, עד כדי הפיכתה למדינה. חשוב לזכור שרק בכינון מדינה פלשתינאית נגיע לאותו רגע בלתי הפיך שבו תסתיים שליטתנו באוכלוסיה הפלשתינית.  

 

איך יוצרים כתובת? המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל היא מדיניות של חסימה. ישראל הציבה שלוש דרישות: הכרה מפורשת, אשרור מפורש והפסקת הטרור. גיבינו דרישות אלו בחרם המגובה בקואליציה בינלאומית, אבל אמרנו במפורש שאנחנו לא רצינו שהרשות תקרוס. (כאשר אני משתמש במילה "אנחנו" אני מתייחס לממשלת ישראל). התפישה כי ההכרה של הרשות הפלשתינית בישראל תתגבש מההצהרה, מהדה-יורה לדפקטו, קרי ההסדרים בשטח.  כאשר סיום השליטה באוכלוסיה הפלשתינית יתבצע באמצעות משא ומתן עוקף חמאס, מול אבו-מאזן, שיובא למשאל עם מול האוכלוסייה הפלשתינית.   

 

הסיכונים כאן ברורים, והם מתפתחים לנגד עינינו. ראשית החמאס לא יפול ולא ישתנה. במקביל הרשות הפלשתינאית כן תקרוס. חלופה שנייה, שניתן לקרוא לה אסטרטגיה של חשיפה, היא לאפשר לממשלת הרשות הפלשתינית למשול, להעביר אותה דרך שורה של החלטות קשות.  החלטות קשות הן החלטות שמעמתות את תנועת החמאס בין הצורך לשרת את האוכלוסיה מצד אחד לבין האידיאולוגיה שלהם ששוללת את ישראל מצד שני. דוגמא לכך יכולה להיות הסדרי המכס. אנחנו יכולים לשאול את הרשות הפלשתינית, האם הם רוצים להמשיך את הסדרי המכס או לא, אם התשובה תהיה חיובית זוהי קבלה של נספח ארבע של הסכם הביניים. אם התשובה תהיה שלילית זהו יהיה שדרוג במעמדה הבינלאומי של הרשות הפלשתינאית וחידוד העובדה שישראל אינה שולטת בהם.  

  

הבסיס של התפישה הזו  אומר שהבסיס להכרה בישראל תתפתח מההסדרים בשטח, קרי מהדה- פקטו לדה-יורה. כשכל הנושא של סיום השליטה בפלשתינאים יהיה תהליך הדרגתי שיתבצע באמצעות סידרה של הסכמים אשר ישדרגו את מעמדה של הרשות הפלשתינאית.   

 

גם כאן הסיכונים ברורים, ראשית יש אפשרות להתמודד מול רשות פלשתינאית עוינת וגם הפגיעה במעמדו של אבו מאזן כיושב ראש הרשות וכיו"ר הפתח, שעלולה להתפתח בכך שהכתובת בפועל של ממשלת ישראל הופכת להיות ממשלת הרשות. 

 

הגישה השלישית האפשרית, היא עימות. 

הלוגיקה בגישה זו היא להילחם בחמאס. התפישה הבסיסית אומרת, שהכרה בישראל כבר קיימת, ונעשתה על ידי אשף ופת"ח בהסדרים הקיימים. המשך של סיום השליטה בפלשתינאים יתבצע מול הפתח לכשהפתח ינצח באותו מאבק. וגם כאן הסיכונים הם מאד ברורים. ראשית שהרשות הפלשתינית תקרוס, שהחמאס ינצח ושגם אם הפת"ח ינצח הוא עלול לאכזב. 

לסיכום השאלה כיצד יוצרים כתובת. מדיניות החסימה של ישראל כשלה, היא לא מביאה לשינוי בחמאס. מדיניות החשיפה היא מדיניות שתהיה רלוונטית לכשתוקם ממשלת אחדות לאומית פלשתינית, אז נצטרך לתת לה למשול ולהעביר אותה דרך אותו מסדרון של החלטות קשות או אם תפרוץ מלחמת אזרחים עלינו להביא לניצחון של הפת"ח לכל הפחות בגדה. 

 

אנחנו בימים האחרונים שמענו בכנס על אוסף בעיות,שישראל  ניצבת מולם. זהו כאמור אתגר הסתגלותי. המענה לביטחון הלאומי כבר מבעבע סביבנו.   

כל הרעיון של בריתות אזוריות, סנקציות נגד אירן, ועדות חקירה- הפתרונות מתחילים לבעבע. אך הם עדיין לא גובשו למקשה אחת. והשורה התחתונה היא שאנו מתמודדים מול אסטרטגיה חדשה  שבבסיסה הרעיון שהמשך הכיבוש יוביל לקריסה פנימית של ישראל.  הפלשתינאים כיום לא יכולים  למלא תפקידם בהסכם. וזה בזמן שהמדיניות שלנו מול החמאס קורסת.  

 

יש להכין קבוצה שתגבש ותאגד את כל הרעיונות שעלו כאן, למקשה אחת שתייצר תפישה חדשה של בטחון לאומי, והקמתה היא צו השעה.   

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד