כניסה לחברים רשומים



מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור

הדברים שאומר מתייחסים בעיקר לשאלה של הביקורת האקטיבית. הנושאים שמבקר המדינה מבקר סגורים וברורים דיים על פי לשון החוק. השאלה היא לגבי ביצוע נושאי הביקורת. 

אין לי ספק שיש למטען האישי של כל מבקר ומבקר גישה משלו לגבי בעיות חברה, שלטון ומדינה. ישנן זכויות הפרט מחד, וזכויות החברה מאידך. ויש בכל אלו כדי להשליך על תפקודו כמבקר המדינה. 

אני סבור שיש כאלו שמתעלמים מהשחיתות. צו השעה הוא האקטיביזם הביקורתי. אסור לנו לזלזל בגילויי שחיתות קלה כחמורה. אסור שההרגשה הרווחת תהיה שלא ניתן לשנות דבר וצריך להתמודד עם התופעות שמתגלות חדשות לבקרים. השחיתות אינה תופעה שצריך לדעת להסתגל אליה. היא תופעה מסוכנת שאין חמורה ממנה. אם אין מאבק יומיומי לעקירת השחיתות מהשורש, נעלמת פעימה מהדופק הלאומי. 

מה משמעות האקטיביזם הזה? ראשית, הוא מעודד חשיפת מעשי שחיתות ומתן הגנה ראויה לחושפיה. שנית, הוא משרה על עומקה של הביקורת. צריך ביקורת עם שיניים נשכניות ואפקטיבית. שלישית, קיום וידוא ביצוע על דוחות הביקורת, ונקיטת צעדים כנגד מי שלא מבצע את הוראות המבקר. אני בעד חקיקת חוקים שיכפו את הביצוע הנ"ל. דוח המבקר אסור שיהיה רק בגדר התראה בשער. 

צריכות להיות למבקר סמכויות להמליץ על קיום דין משמעתי למי שמתעלם מהמלצות המבקר וממחדלים משמעותיים שהתגלו במלאכת הביקורת. קיימת התעלמות שחוזרת שנה אחר שנה שפוגעת בתקציב המדינה. ישנן הצעות נוספות המצדיקות דיון מעמיק כדי להעמיד לביקורת המדינה את כל הכלים הדרושים. ממשל, שעל פי השקפתו הביקורת היא סכנה לעם – פוגע בערכי הדמוקרטיה. להשקפה זו מספר ביטויים מהמבוקרים: 

א.       הביטוי התקשורתי – התקשורת מחפשת כותרות, היא שטחית, יוצרת ראש קטן אצל מקבלי החלטות בשירות הציבורי. אין בסיס לטענות אלו, והן נשארות כספינים תקשורתיים בלבד. כאלו ששואפים לחזור לימים שחלפו מן העולם. מעניין שאלו יוצאים מ"חוגים מקורבים" כאלו.  צריך שיהיה בעל דבר שיגיע לקדמת הבמה ויעמוד על עמדותיו, ושלא יעשה שימוש באמצעי תקשורת ככלי כנגד האקטיביזם הביקורתי. 

ב.       הביטוי הפיזי – "מחפשים" את המבקרים. רוצים לצמצם את קולה של הביקורת. 

ג.        הביטוי התוכני – מנסים להעביר את הכדור למגרש המבקרים בנושאים שלכאורה הם נושאים של מהות: טוענים שאין ביקורת על המבקר, שהוא כביכול מעל לכל ביקורת. הם מתעלמים מזה שהוא כפוף לבג"ץ. אבל הם רק רוצים לתקוף. הם מתעלמים מועדת הכנסת לביקורת המדינה. ביקורת הפנים כלפי מבקרים חיצוניים מתקיימת במשרדי מבקר המדינה. כלי התקשורת הם המכסים את עבודת המבקר ומכאן השקיפות. המבקר נותן הנחיות ליועץ המשפטי לממשלה על פתיחת חקירה פלילית, וככה הוא חורג מסמכויותיו. כל סמכויותיו הן: "העלתה הביקורת חשש למעשה פלילי – יביא המבקר את העניין לעניין היועץ המשפטי לממשלה". זו כל הסמכות שנתונה היום בידי מבקר המדינה. הוא משמש צינור אינפורמציה ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא היחיד שיכול להורות על חקירה פלילית על סמך שיקוליו. 

ישנם גם שמרנים, מתנגדי האקטיביזם הביקורתי. הם טוענים כך:  

1.אין צורך בביקורת בזמן אמת. עדיף להמשיך בביקורת במושגים היסטורים.  

2. אין צורך באחריות אישית. הש"ג ממשיך להיות אשם, ורק במקרים קיצוניים תהיה פגיעה בראש הפירמידה.  

3. אין צורך בפרסום שמות מבוקרים שחטאו בגדול. פרטים לגבי אלו יפורסמו במקרים הראויים ביותר. זהו כלי מרתיע במאבק כנגד השחיתות הציבורית. אם אנו רואים במינויים בנוסח של חבר מביא חבר ללא מכרז, מדוע אין לפרסם את שמם של מי שמינו אחרים בדרך פסולה זו ופגעו בציבור? הפרסום יתרום את תרומתו לעקירת תופעת המינויים הבלתי חוקיים מן השורש. זהו צו השעה. 

קיימת גם תמיכה רבתי בדרכי ביקורת זו. התקווה הגדולה בעיני היא הציבור, ההתראה הציבורית וכמובן התמיכה והתודעה הציבורית. התמיכה במוסד המבקר נשענת על העם. כך הפך מוסד הביקורת להיות התקווה של המדינה. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד