כניסה לחברים רשומים



פרופ' אפרים יער, ראש תוכנית אוונס ליישוב סכסוכים, אונ' תל-אביב

ברצוני לפתוח בשתי הערות על מושג הפטריוטיות. ההערה הראשונה שלי מתקשרת לדבריו של אמנון רובינשטיין. פטריוטיות הוא מושג טעון, שמעורר הן רגשות חיוביים והן רגשות שלילים. כשאני מסתכל על תופעת הפטריוטיזם גם כאיש אקדמיה ולא רק כאזרח, אני חושב שדווקא הויכוח סביב התופעה מחייב לחקור אותו בשיטה הכי מדעית ואובייקטיבית שאפשר. הערה שנייה היא שפטריוטיות היא מושג ששייך למערכת המושגים המופשטים כמו ליברליזם ודמוקרטיה, ואין פלא שאין הסכמה בקרב החוקרים לגבי הגדרתו. אבל אני חושב שברמה האינטואיטיבית הבסיסית כולנו מבינים למה הכוונה בפטריוטיות. 

אין ספק שגם במונחים ישראלים השנה האחרונה היתה אינטנסיבית , והציבה אתגרים רבים לפתחה של החברה הישראלית. לכן סקר הפטריוטיות, שהחל בשנה שעברה, קיבל משנה של חשיבות, כי ניתן להשוות את הממצאים עם אלו של שנה שעברה. ההנחה שמלווה אותנו לאורך הסקר היא שפטריוטיזם ממלא תפקיד מרכזי בחוסן של החברה, ולכן מן הראוי לבדוק את רמת הפטריוטיות ולהפיק לקחים.  

המסקנות שעולות מהסקר נושאות בשורה טובה למי שגורלה של המדינה חשוב לו, אך גם בשורה רעה, ואנו ניאלץ להתמודד עם זה. הבשורה הטובה היא שלמרות האירועים הקשים שחוותה המדינה, שביניהם ניתן למנות לא רק את מלחמת הלבנון אלא אירועים קשים נוספים כמו האכזבה הקשה מהפינוי החד-צדדי של רצועת עזה. לא רק שרמת הפטריוטיות של היהודים לא ירדה, אלא גם שהקשר הרגשי שלהם למדינה התחזק. בהערת סוגריים - אתייחס לבעיית הפטריוטיזם אצל הציבור הערבי בנפרד, ואני מסכים עם אמנון רובינשטיין שלא ניתן להתייחס לפטריוטיות של הערבים באותו אופן שבו מתייחסים לפטריוטיות של היהודים.   

הבשורה הרעה היא שחלה התערערות חסרת תקדים באמון הציבור במוסדות השלטוניים. ממחקרים אחרים שערכתי עלה שרמת האמון בכנסת ובממשלה לא היתה גבוהה גם קודם, אבל הגיעה עכשיו לשפל חסר תקדים. יתרה מכך, חלה ירידה תלולה בירידה באמון בכוחות הביטחון, שתמיד נהנו מתמיכה גבוהה. יש ניגוד משווע בין ההערכה לחוסן שגילתה החברה האזרחית לבין ההערכה כלפי מנווטי הציבור. הציבור תוחם קו ברור בין החברה ובין המדינה, בעיקר הקברניטים. הציבור אומר - אנחנו פטריוטים, אוהבים את המדינה, אל תערבו אותנו בכשלים שלכם, ואנחנו צריכים למצוא דרך לתקן את המעוות. בגלל הזיקה של הציבור למדינה צריך לטפל בשבר. אני משתמש במלה "שבר" כי היא מעידה על משהו מבני.

אם אנו מסתכלים על המצב בעקבות מלחמת לבנון, אז המצב היום יותר חמור כי הביקורת אחרי מלחמת יום כיפור היתה קשורה יותר במה שקדם למלחמה, אבל היום יש שבר באמון בתפקוד המוסדות. מכאן החשיבות של הממצאים. אתן כמה מממצאי הסקר, שיתנו תימוכין אמפיריים למה שאמרתי עד כה:  

רוב די משמעותי, שני שליש מהציבור היהודי, רואים עצמם כפטריוטים. אחוז הפטריוטים השנה לא שונה מזה של שנה שעברה. בפרספקטיבה בינלאומית אנחנו לא הכי פטריוטים, אבל נמצאים במקום טוב באמצע. אנחנו קרובים לארה"ב ולכמה מדינות באירופה.  

יש גם קונצנזוס כמעט מלא על פעולות וערכים שקשורים לפטריוטיות. רוב הציבור היהודי מוכן להלחם למען המדינה, לפחות ברמה ההצהרתית. יש חשיבות עצומה גם לשפה העברית, לירושלים, לחיים בארץ ולאהבת הארץ.  

בשאלות יותר ספציפיות, כמו "עד כמה אתה גאה להיות ישראלי", עדיין למעלה מ- 80% מהציבור היהודי גאים להיות ישראלים. עיקר תפארתו של הציבור, ולכאן מתקשרת האבחנה בין החברה למדינה, היא על ההישגים המדעיים והטכנולוגיים ועל ההישגים האמנותיים והספרותיים. אלו הישגים שנעשים על-ידי יחידים בעלי כישרונות או על-ידי גופים לא ממשלתיים כאוניברסיטאות ומכוני מחקר. לעומת זאת הוא הכי פחות גאה, בלשון המעטה, במוסדות השלטוניים - הממשלה והכנסת.  

חלה ירידה משמעותית במעמד כוחות הביטחון. למרות זאת הם נמצאים במקום השלישי בסולם הגאווה, אבל בפער ניכר. לא חלה בהם אותה שחיקה שחלה בממשלה ובכנסת, אבל הירידה בגאווה עליהם לעומת שנה שעברה היא משמעותית. בשנה שעברה 88% היו גאים עליהם לעומת 64% השנה.  

מימד חשוב של פטריוטיות הוא שורשיות, והציבור היהודי מגלה מידה רבה של שורשיות. 89% מעדיפים את האזרחות הישראלית על פני כל אזרחות אחרת. 87% רוצים לעודד את ילדיהם לחיות בארץ. אבל יש שחיקה בעוצמת העדפת האזרחות והרצון לעודד את הילדים בארץ, כלומר ירידה של 7% בשיעור של אלו שמעדיפים מאוד את האזרחות הישראלית וירידה של 6% בשיעור של אלו שרוצים מאוד לעודד את הילדים לחיות בארץ. 77% לא מוכנים להגר. הסיבות המרכזיות להגר, במידה שרוצים להגר, הן המצב הכלכלי והמצב הביטחוני בפער די גדול ביניהן.  

לקראת סיום אני רוצה לומר כמה מילים על הציבור הערבי. צריך להבין שהמיעוט הערבי נמצא במצב ייחודי, ולכן לא פלא שרמת הפטריוטיות הפלסטינית עלתה ברמה ניכרת, אבל הפטריוטיות הערבית מאפילה עליה. הערבים רואים עצמם כפטריוטים ערבים בראש ובראשונה. הם קודם כל פטריוטים ערבים, אחר-כך פלסטינים ובסוף ישראלים. אבל אסור להתעלם מכך שבתחומים מסוימים אצל 30%-40% יש דבקות ונאמנות למדינת ישראל כדמוקרטיה, ובגלל שהיא מאפשרת רמת חיים יותר גבוהה מהמדינות הערביות. לא ניתן להתעלם מהמיעוט הזה. זה מיעוט דומם, שעמדותיו לא באות לידי ביטוי במסמך החזון של המנהיגות הערבית. אני מאלה שסבורים שלמרות שהפערים בין הציבור היהודי והערבי הם מובנים כי מדובר בשסע אתני, לאומי, דתי ותרבותי, לא צריך לוותר ולהגיד שאין מה לעשות.  

דבר אחרון הוא שבאופן פרדוקסאלי השפעות המלחמה על תושבי חיפה והצפון היו יותר חיוביות מאשר ההשפעות שלה על שאר תושבי הארץ היהודים. הם יותר פטריוטים, והזיקה הרגשית שלהם לארץ התחזקה יותר. זה מתחבר לדבריו של אמנון רובינשטיין - כאשר אתה מאיים על חברה, אתה מעלה את הסולידאריות הפנימית שלה.

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד