כניסה לחברים רשומים



ארי שביט, הארץ

אני עומד לדבר מעט אחרת מקודמיי. עברה עלינו שנה שלא מאפשרת לדבר על פטריוטיות באופן מנותק מן המציאות, אי אפשר לדבר רק על ערכים ועל מושגים מופשטים. אני עברתי טראומה במקום הזה. 

 

הטראומה: 

לפני שנה בכנס הרצליה: קברניטי מדינת ישראל, ראש ממשלה, שר בטחון והרמטכ"ל שהוכיחו שאין להם מושג באיזה עולם הם חיים.  

יומיים לפני ניצחון חמאס ראש הממשלה והרמטכ"ל לא העלו זאת כאפשרות. חצי שנה לפני מתקפת החזבאללה ראש הממשלה והרמטכ"ל דיברו כאן כאילו אין ענן על האופק, כאשר היו התרעות מודיעיניות, הם לא הכינו את הציבור לאפשרות של מלחמה. 

קברניטי ישראל הקרינו כלפי הפורום הזה שהכל תקין וטוב, ואף אחד לא קם לומר לקברניטי המדינה שהם משיטים את ישראל לעבר קרחון. אף אחד לא קם לומר "המלך עירום". הלקח שלי מהטראומה ההיא, הוא  שפטריוטיות היא לקום. פטריוטיות היא לומר למלך "מלך" ולומר לעירום "ערום". לא להיות מנומסים מידי. להתמודד עם המציאות שסביבנו. 

 

מה למדנו בשנה הסוערת הזאת? 

מה קרה בשנה מאז כנס הרצליה האחרון? מה למדנו בשנה הזאת על מצבנו הלאומי? 

החדשות הטובות תחילה: 

·          כלכלת ישראל מדהימה. היא עמדה באופן מדהים באתגר המלחמה. היא הוכיחה שגם בתנאים הקשים ביותר היא ממשיכה לצמוח בתוואי צמיחה מדהים אשר מבטיח לנו, אם המדיניות, תהייה נכונה, שגשוג וקידמה בשנים הקרובות. 

·          החברה הישראלית היא חברה איתנה. העמידה של הציבור במלחמת לבנון משלימה עמידתו במלחמת טרור של תחילת שנות ה-2000. בשנות ה-40 בן-גוריון חשש מאוד לעתיד העם היהודי בישראל, כשהוא ראה איך יהודים מתנהגים בבליץ בלונדון. אנחנו בעשור האחרון הוכחנו שיש לנו עמידות בנוסח כמעט בריטי, אנחנו לא נתפסים לתבוסתנות, אנחנו לא נתפסים לקיצוניות ואנחנו עומדים באתגרים שסביבנו. 

החדשות הרעות: 

·          למדנו שיש לנו צבא לקוי. יש אומרים צבא יבשה בינוני. יש אומרים גרוע מזה. בעיה בפיקוד הבכיר. בעיה באתוס הלחימה. בעיה ביכולת לספוג נפגעים ובעיה בדבקות במשימה. 

·          למדנו שיש לנו הנהגה ירודה, המקבלת החלטות הרות גורל באופן מופקר וחסר אחריות. בעיה בואקום המנהיגותי הכולל. בעיה במוסדות ובמנגנונים מקבלי ההחלטות. ובקיצור – חופת טייס או גשר פיקוד ששוררת בו הפקרות. 

·          למדנו שבעת משבר מתברר שבמובן מסויים אין מדינה. תופעת גאידמק הוכיחה עד כמה שחקנו לא רק את המגזר הציבורי אלא את המבנה הציבורי והאתוס הציבורי. הפרטנו את עצמנו לדעת. הפרטנו את עצמנו עד אובדן חושים, וההפרטה המטורפת הזאת טובה אולי – בספק – לעתות שלום ונורמאליות. היא מסכנת את עצם קיומנו בעיתות חירום. ואולם מעבר לחדשות הטובות ולחדשות הרעות למדנו השנה מה הוא בדיוק המתאר של המצב הישראלי. 

·          למדנו שהאיום העולה מן המזרח התיכון הרדיקאלי הופך לממשי ועלול לאתגר אותנו קיומית בטווח של שנים ספורות. 

·          למדנו שמאידך, המבנה הישראלי הפנימי איננו ערוך להתמודדות עם האיום הזה. 

 

אם בשנות ה-30, 40, 50, 60 ואפילו בשנות ה-70 היתה הלימה בין המבנה הפנימי של חברה ומשטר בישראל לבין האתגר ההיסטורי החיצוני, היום אין הלימה כזאת עוד, שהרי מהו המצב הישראלי? מצב של "חברת צונאמי". 

מצב של כפר דייגים קטן על סף אוקיאנוס גדול. עשרות שנים חי הכפר את חייו בשקט גמור. מדי פעם איזו סערה קטנה, איזה נחשול. אבל רק אחת לדור או שניים מתרחש רעש גדול בים המוציא מתוכו צונאמי העלול למחות את הכפר מעל פני האדמה. כך שכל תבונת קיומו של הכפר היא לא לחיות בפאניקה אבל לחיות בדריכות ובמוכנות. לנהל את חיי היומיום של הדיג והמסחר והריקודים והחיזור אחרי נשים והולדת ילדים אבל לדאוג לכך שהסכרים מוכנים, שמערכות האזעקה מתפקדות, שתעלות ההסטה של המים הגואים אינם חסומות. זה סוד קיומו של הכפר על שפת הצונאמי וזה המפתח לקיומה של מדינה יהודית-דמוקראטית במרחב עריצות ערבי-מוסלמי אשר הקנאות שלו הולכת ומתעצמת. 

במשך ארבעים שנים, מ-1937 ועד 1977, ידענו לשמור על תבונת הכפר. בשלושים השנים האחרונות הלכנו ושחקנו אותה. ובמיוחד בעשרים השנים האחרונות. במיוחד בעשור האחרון. 

אם כך, מה קרה לנו? מה השתבש כאן בעשורים האחרונים? מה שהשתבש הוא האופן שבו האליטות הישראליות מתפקדות אל מול המצב הישראלי: 

 

·          האליטה הפוליטית הייתה לירודה ובלתי ראויה. היא לא זקוקה רק למתיחת פנים. כפי שאנחנו רואים באופן ההתנהגות המביש שלה בזמן המלחמה ומאז המלחמה – וגם בערב המבזה הזה – האליטה הפוליטית הישראלית מעלה בעשורים האחרונים בתפקידה. 

·          האליטה האקדמאית ברובה חדלה לתרום באופן פעיל ומשמעותי למאמץ הציוני. נסו לחשוב על איזה רעיון גדול שהאקדמיה תרמה בשנים האחרונות לבנייתה של ישראל. נסו לחשוב על איזה דמות מרשימה או תוכנית פעולה מרשימה שהאקדמיה העלתה מתוכה. לא תימצאו.  

·          האליטה המשפטית השפיעה רבות על החיים הציבוריים שלנו בעשורים האחרונים ואף ניסתה למצוא איזונים ראויים בין ערכים לאומיים וליברלים אבל לא בטוח שהתמודדה באומץ לב ראוי עם אתגרי היסוד של אושיות הקיום הישראלי.  

·          האליטה התקשורתית כשלה באופן חמור ביותר בשנות התשעים כאשר הציגה בפני הציבור מצג שווא לגבי המצב והיא השתפרה מאוד מאז אך בכל זאת עדיין מפעילה לחץ חזק להשטחה ולסיפוק מיידי וצהוב אשר מקשה מאוד על ניהולו של תהליך ניהול לאומי ראוי ומסודר, שבנסיבות הנוכחיות הוא הכרחי. 

·          האליטה העסקית הובילה את תהליך ההפרטה ואת אתוס ההפרטה של 15 השנים האחרונות באופן חסר אחריות. היא אמנם בנתה כאן כלכלה מרשימה – ועל כך מגיעה לה הוקרה עמוקה – אבל היא לא שמה לב שתוך כדי כך היא יוצרת כאן מבנה חברתי לא ראוי ומבנה מדיני-ציבורי שאינו מתפקד. 

 אתוס ההפרטה התפתח במערב (בארה"ב ומדינות רווחה באנגליה ובאירופה), 30-35 שנים אל תוך השלום, אחרי מלחמת העולם השנייה. 

גם אצל מי שאינו סוציאל דמוקרט ואינו מתמודד עם אתגר קיומי חיצוני - 

נדרשת חברה עם לכידות וסולידריות ומידה סבירה של צדק חברתי. ההפקרות והקיצוניות והפשטנות של תהליך ההפרטה הישראלי יצרו כאן את המצב ההפוך. 

 

1.       התוצאה – עוצמה ומשבר. התוצאה של דפוס ההתנהגות של האליטות הישראליות בעשורים האחרונים היא זאת: מצד אחד אנחנו רואים את העוצמה הישראלית, ההבטחה. יש חיוניות בלתי רגילה, יצירתיות בלתי רגילה, חופש, צרכנות, תסיסה אנרגטית. אבל מצד שני אנחנו רואים את המשבר הישראלי: כלי מדינה שאינם מתפקדים – משבר מוסדי; חוסר אמון גמור במערכות המדינה ובאליטות השולטות; מצב של אי צדק חברתי קיצוני; משבר מושגי ונורמטיבי עמוק. בתחום התודעתי אנחנו גם רואים מצב של כפילות. הציבור הרחב מרשים. חזק. פטריוטי באופן מפתיע. תפישת מציאות מפוכחת.תחושת בית.סוג ביטוי של זהות יהודית והזדהות ציונית אבל האליטות לא תירגמו זאת ולא העניקו לציבור סיפור משמעות משותף, מבנה ערכי מחייב הנגזר ממנו ותחושה של ערבות הדדית של טעם עמוק לחיינו המשותפים. 

 

2.       סכיזופרניה מול אתגר. עם תום השנה הדרמטית הזאת ברור שזו תמונת המצב: כלכלה חזקה ומדינה לא מתפקדת, עם בריא ואליטות פגומות, פריפריה מרשימה ומרכז חלול. מצב סכיזופרני כזה הוא בעייתי בכל מדינה אבל הוא בעייתי במיוחד במדינה אשר עלולה למצוא את עצמה עומדת בפני אתגר היסטורי משמעותי בעתיד הלא רחוק. אומר זאת פשוט וברור: יכול להיות שהעתיד כולו ורוד. יכול להיות שיהיה שלום עם סוריה מחר, שלום עם הפלסטינים מחרתיים וברית-ידידות עם טהראן בשבוע הבא. אבל יכול להיות שלא. על כן ישראל צריכה להיות בנויה כמו אותו כפר לקראת אותו צונאמי. ישראל צריכה להיות בנויה כך שתוכל לעמוד במלחמה קונבנציונאלית של עשרות אלפי הרוגים. ישראל צריכה להיות בנויה כך שתוכל לעמוד באירוע לא קונבנציונאלי מוגבל של כמה מאות נפגעים. ישראל צריכה להיות בנויה כך שתוכל לעמוד ולשגשג במזרח תיכון ההופך לגרעיני. האם ישראל שאנו מכירים בנויה לכך? האם ישראל שהאליטות שלה נוהגות כפי שהאליטות שלה נוהגות נותנת לאזרחיה ולחייליה די כוח ודי עוצמה פנימית ודי תחושת פטריוטיות של אמת, משמעות כדי לעמוד בפני מה שהם עלולים לעמוד בשנים הקרובות? 

 

3.       התקווה: אני אדם אופטימי. אני לא רק אוהב את העם הזה אלא אני מאמין בו. אני לא רק נפעם מהמדינה המוטרפת והמטריפה הזאת אלא אני מאמין בה. אני מעריך שהכוחות הגנוזים בנו עצומים. היכולת שלנו לעמוד באתגר שבפתח היא מדהימה. 

אבל כדי שנוכל לעשות זאת עלינו להתעשת. לא די בדיבורים חלולים על פטריוטיות. לא די במליצות נכאבות של פוליטיקאים שוקעים. אם חפצי חיים אנחנו עלינו לשנות את דרכינו ומהר. עלינו לחולל מהפך מיידי לא רק בהנהגה הזמנית אלא בכל המבנה האליטיסטי המוביל. ישראל זקוקה למערך נורמטיבי ערכי חדש שייגזר ממנו. ישראל זקוקה לבנייה מחדש, מן היסוד, של המגזר הציבורי. ישראל זקוקה לברית-חדשה בין החברה האזרחית לבין צה"ל. הפטריוטיות האנרטית מיצתה את עצמה. הגיעה זמנה של אמנה ישראלית חדשה שתוציא את כולנו לדרך חדשה. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד