כניסה לחברים רשומים



גאולה כהן

  משתי האפשרויות – לקונן יחד עם כולם, או לחפש את המטבע מתחת לפנס, בחרתי בשלישית: לגעת, בכמה אמיתות שנעלמות מאיתנו ביומיום, אבל משפיעות על היומיום, כמה אמיתות מה"אני מאמין" שחוויתי על בשרי מאז הייתי בית"ריה קטנה שמפגינה נגד "הספר הלבן" – דרך היותי אסירת לחי בכלא הבריטי, דרך מלחמותי בכנסת ישראל  כנגד מדיניות הוויתורים והנסיגות ומלחמותי להעלאת יהודי ברה"מ, יהודי אתיופיה ולישוב יהודים בשטחי א"י ששוחררו בששת הימים בייחוד בקרית-ארבע היא חברון עיר האבות – כל זאת תוך כדי מאבק טרגי נגד עקירת יהודים. כל אלה וכל מה שביניהם – בתקופה אחת, של אישה אחת. 

 

האמת הראשונה היא – שמאז קום המדינה אנו חיים פה במדינה שלנו "כגוים", במירכאות כמובן, אבל להירג על המדינה שלנו אנחנו נהרגים פה רק כיהודים, ובלי מירכאות, יהודים בלי קונוטציה דתית אבל לא מנותקת מהמשעות הייחודית של תהליך הגא\ולה של העם-היהודי. לחיים בתוך סתירה קיומית זאת יש מחיר, שאנו משלמים אותו בכל מישורי חיינו. 

 

האמת השניה היא – הכרסום ההולך ונמשך בקוד החיים של העם שלנו, עם שנקבע ייעודו לשרות ולהיאבק. המאבק מאז אברהם אבינו לתיקון העולם, המאבק לאורך שנות הגלות על זהותנו, המאבק לאורך העשייה הציונית על קיומנו פה כמדינה. למאבק יש מחיר. פעם היינו מוכנים לשלם את מחיר המאבק -  היום לא עוד... "אתה יודע" – שאל לפני שנים אחמד יאסין, מייסד החמאס, את אהוד ברק שכרמטכ"ל ביקר אותו בכלא הישראלי – "אתה יודע למה ישראל של היום נחלשה? זה מפני שאיבדתם את הרצון להילחם". לכרסום הזה ברצון להיאבק – יש מחיר. האוייבים שלנו מזהים את הכרסום: כולנו זוכרים את הדימוי "קורי עכביש" של נצראללה... אבל לא כולנו זוכרים שהראשון שהזהיר אותנו מפני הכרסום הזה היה זאב בנימין הרצל שהחלק השני של אמירתו "אם תרצו – אין זו אגדה": היה "ואם לא תרצו – כל מה שאמרתי לכם ייהפך לאגדה". 

 

האמת השלישית נשמעת כמליצה מקראית אבל היא היא הנוסחה המתמטית של חיינו: "באין חזון ייפרע עם". במדינה נורמאלית כמו שוויץ מספיקה מוטיבציה חברתית נורמאלית כדי להיות אזרח טוב משלם מסים – אצלנו – לא, לעם שלנו דרושה בשביל כך גם מוטיבציה משיחית לא נורמאלית... דרוש איזה חזון שייתן משמעות, טעם, תכלית ופשר לחיינו, אחרת – כדברי חז"ל – העם ירקוד סביב עגל הזהב וירד עד עפר וזה מה שבגדול קרה לנו – לא ביום אחד אלא במשך שנים הרבה: הפכנו לחברה חומרנית אוליגרכית ובעלת מדיניות אופורטוניסטית של פשרה על גבי פשרה, עד ששכחנו  את האידיאלים מהם התחלנו להתפשר והפשרה עצמה הפכה לאידיאל... 

אז לא, העם הוא אותו עם שהיה פה מאז 48 – והיום אולי הוא אפילו יותר טוב. זה רק ההנהגות המדיניות והאליטות הרוחניות שלנו המרוקנות מחזון, הן אלה שגורמות לו לזייף את עצמו לדעת. הנהגה שמתייחסת אל עם, שבטבעו הוא עם לא נורמאלי במובן החיובי של המילה, שמתייחסת אליו כאל עם נורמאלי – הופכת אותו על ידי כך לעם לא נורמאלי במובן השלילי של המילה. 

 

האמת הרביעית היא שאצל העם שלנו רק מה שהוא היסטורי, בסופו של דבר גם ריאלי, פלא שכל הגנים שלנו משתגעים! נכון, ההיסטוריה שלנו מלאה סיבוכים, שעליהם אמר פעם ד"ר ישראל אלדד: אנחנו אמנם ניצלנו מהעקידה אבל נכנסנו לסבך שממנו יצא האיל שנעקד במקומנו מאז ועד היום אנחנו בסך. אבל כל מי שמקוצר רוח מתחכם להיסטוריה בקיצורי דרך, עכשוויסטים, כל מי שאצה לו הדרך ורוצה לחסוך בזמן – משלם במזומן תבילין ותקילין. מנהיגות שבמקום להתבונן גם במחוגי השעון ההיסטוריה הגדול מתבוננת רק במחוגי השעון הקטן שעל אמת ידה לעולם לא תדע מהי השעה, לא פלא איפוא, שכל עשרות תכניות השלום אותן ניסו לכפות בכוח על גופה החי של הארץ הזאת – נפלטו כשתל זר, אחת לאחת, והן קבורות בבית הקברות לתכניות שלום ז"ל, במזרח התיכון. סיבת המוות: ניסיון לכפות אי-מציאות על מציאות. 

 

האמת האחרונה לערב זה היא שההבנה האמיתית היום היא לא בין ימין ושמאל ולא בין אלה שרוצים א"י יותר גדולה או יותר קטנה, אלא בין אלה – גם בימין, גם בשמאל – שממשיכים להאמין בצדקת התהליך הציוני, להיאבק עליו ולשלם את המחיר הכרוך בכך – לבין אלה המיואשים, שירדו מהסולם הציוני. יש לנו פוטנציאל אדיר של מסירות  נפש על הארץ ועל המדינה, שנתגלה בנוער הדתי שלנו, במאבק נגד עקירת ישובים מא"י, כמו גם בנוער החילוני שלנו, שנלחם היום בלבנון. מה שאין לנו עדיין זוהי הנהגה של אנשי מדינה ושל אנשי רוח שמאמינה בפוטנציאל הזה ומסוגלת להפוך אותו לעוצמה בשטח, מה שחסר לנו זוהי מנהיגות שתשכיל להחזיר את החזון – את המשמעות לקיומנו ומשמעות – הפה לחיינו. 

לו יהי! 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד