כניסה לחברים רשומים



עתיד כלכלת ישראל – צמיחה וצמצום העוני

שטרום: שני הדוברים הראשונים חשבו שיש בעית עוני, והשניים האחרונים טענו שהמשך צמיחה יפתור את הבעיה. 

שיינין: אני לא הייתי מקבל את החלוקה שלך. אני מסכים עם נחמיה שטרסלר. הפתרונות שהציע מקובלים עלי. לדעתי אפשר לפתור את בעית העוני ע"י עידוד האנשים להיכנס חזרה לעבודה. יש גם לפתור את בעית העובדים הזרים. אך הבעיה היא שלמדינה אין מדיניות בנושא העוני, היא מעולם לא פיתחה מדיניות בנושא. אנו מקבלים אוסף של דברים שכל אחד דחף במהלך השנים. אני הצעתי מדיניות ברורה.  

לדעתי אין הרבה פוליטיקאים שיודעים מה זה קו העוני ואין להם מושג במה מדובר, או שיודעים שזה דבר יחסי שנקבע באופן שרירותי. אם סולם השקילות היה שונה והיה מכניס הכנסה בעין, התמונה היתה משתנה. 

 

לאה אחדות: אתייחס לשיינין. העבודה אכן דבר מאוד חשוב, אך ברור שזה לא הכל. גם שנים של צמיחה והתרחבות תעסוקה, אצל בעלי השכלה נמוכה ובענפים מסורתיים, לא מספיקה. יש לעזור להם. אפשר לא לסיים את המלאכה בהזנה. אפשר לפתוח פנימיות בארץ ולגדל ילדים עבור ההורים. 

לנחמיה – בהבטחת הכנסה סילבן שלום היה זה ששינה את הנושא, ואל בנימין נתניהו. כמו כן, בין המכות יש אינטראקציה. הגידול בהבטחת הכנסה אינו בלתי תלוי בהגירת עולים, ובגלובליזציה ובפתיחת המשק לסחר חופשי. הדברים קשורים זה לזה ויש לקשור ביניהם. 

 

שאלה של שטרום למלניק: האם הצמיחה אמנם תענה על הכל? 

מלניק: מדיניות זה מה שעושים, ולא מה שכתוב במסמכים. שנית, לגבי הפתרון של שיינין - דוחות אישיים למס הכנסה, הפתרון לא ישים. כי אם אנו נותנים קצבאות, אנו נותנים אותן לכולם. באוצר מתנגדים לדוח הכנסה אישי.  

לגבי דברי לאה, חייבים לעזור לזקנים ולנכים, אבל אי אפשר לעזור למי שמסוגל לעבוד. תפיסת מדיניות הרווחה הגלובלית, הנדיבה והכללית נדיבה מידי, והמשק אינו עומד בנטל התקציבי, ולכן צריך למצוא פתרון אחר. 

לגבי נחמיה – חייבים לשנות את התמריצים, כדי ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה יגדל. זה הפתרון הבסיסי להמשך הצמיחה. 

 

נחמיה ללאה אחדות: ראשית, הזכרתי את סילבן שלום. כל אחד מהם עשה את מעשיו משיקולים שונים. סילבן שלום לא עשה זאת מאידאולוגיה, אלא נגרר לכך. בנימין נתניהו עשה זאת מתוך אידאולוגיה. הוא המציא עם סילבן שלום יחד את הקיצוץ ההדרגתי בקצבאות.  

אני מסכים שאין מדיניות, אף אחד לא מתכנן, ולא יודע, הכל תוצר של לחצים. ההרצאה שלי היתה על מה שעושים בפועל. 

לגבי שינין – כשאנו מתחילים להכניס מבחן הכנסה יש בעיה של עליה אפקטיבית של המס השולי, הבעיה שהרצון לעבוד ולהתקדם קטן, כיוון שהתקדמות משמעה שמשלמים על כך. אין לנו בעית רעב.  

לגבי המע"מ – לא נכון להוריד את המע"מ רק על מזון. זהו יתרון שהמע"מ שלנו שיוויוני לכל המוצרים. אירופה וארה"ב מקנאות בנו על כך.  

 

שאלה מהקהל: אתי פרץ, עובדת סוציאלית – אני מייצגת אסכולה שאומרת בראש ובראשונה עבודה, ולתבוע גם מנכים וחולים למצות את החלק הבריא שלהם, ובראש ובראשונה להתקיים מעבודה. שנית, ליצור מערכת בריאה בין חיזוק הגאונות והמצוינות לבין תשתית קיום החברה, כולל המאסף שלה. הנקודה הכי נוראה כאן היא חדלון של אי-מדיניות. את המושב הזה היה צריך לפתוח שר רווחה, אך הוא נוכח-נעדר.  

בפועל יש העלאת רגרסיביות המיסוי, יש פגיעה ברשת הקצבאות שמצומצמות. יש עליה בשכר במשרות הגבוהות ולא בנמוכות. יש לבנות מנגנון שמחזק את מערכת העבודה ואת מיסוי הקצבאות. 

 

אנונימי: קו העוני הוא אכן בלוף פוליטי שמזיק לעניים, מפני שהוא מעביר משאבים לתכניות שהולכות ומרעות את המצב. העוני הוא בעיה קשה, סבוכה וראויה לטיפול רציני, ולא למשחק פוליטי זול. יש פתרון לבעית העוני – הורדת עלויות ע"י שבירת המונופולים במשק הישראלי. 30-50 אחוזים מהשכר הישראלי הם מס מונופול על הצריכה שלנו. אם נשבור את המונופולים, כוח הקניה של הישראלים יעלה. 

לאחדות – תראי לי תכנית ממשלתית לעידוד עסקים או להכשרה מקצועית שהצליחה. את ממשיכה להמליץ על תכניות יקרות שמבזבזות את כספי הציבור, ואינן עושות דבר למען העניים. 

 

ידלין: בשעתו התחלנו מדיבור על יום לימודים ארוך, ועברנו לדיבור על יום חינוך ארוך. כי הילדים לא מסוגלים ללמוד יום ארוך, אך יש לאפשר להם חוגים והעשרה ועזרה בלימודי בית, ו לשם קיום יום ארוך צריך הזנה. חשוב שההזנה תהיה ממלכתית.  

דו"ח דוברת מציע יום לימודים ארוך, אך מבטל את יום שישי. אך ביום לימודים קצר לומדים, ואילו ביום שישי הילדים יהיו ברחוב.   

לגבי החינוך, יש בעיה רצינית לגבי הערבים, החרדים והבדואים. צריך ראיה כוללת איפה הבדואים מתיישבים בישובי קבע, אחרת אי אפשר לדעת היכן להקים את ביה"ס. קיפחנו את החינוך הערבי. יש לטפל באופן יסודי ומעמיק בשני מגזרים אלו. לגבי המגזר החרדי יש לחייב אותם ללמוד לימודים בסיסים. 

 

טליה לבני, יו"ר נעמת. לגבי יום לימודים ארוך, אינני מבינה מדוע כל הדוברים לא מסכימים שהוא צריך להתחיל בגיל 3 חודשים. לא עשיתם כאן אבחנה מגדרית לגבי הצטרפות לשוק העבודה. בעוד 800 אלף נשים הצטרפו לשוק העבודה, רק חצי מליון גברים הצטרפו באותה תקופה. יש לבחון את הנושא יותר בהקפדה לגבי גברים. עלינו לכמעט 50% נשים בשוק העבודה, אך יש נשים רבות שהיו מצטרפות גם הן אם היו משפחתונים וגנים חינם. לא כדאי לאישה היום לצאת לעבודה. 

לשטרסלר – אילו שלום ונתניהו היו מעוניינים לעודד עבודה, לא היו פוגעים ומגדילים מיסוי הכנסת אם חד הורית.  

 

ג'ק חביב – לגבי רפי מלניק וחשיבה על יעדים כלכליים, חוב נמוך יותר, אינפלציה נמוכה יותר והתקרבות ל-OECD. באותה מידה אנו צריכים לחשוב בגדול לגבי יעדים חברתיים ויעדי העוני. בשנות 70 מדדו לראשונה עוני בילדים. היו רק 20% ילדים מתחת לקו העוני, היום יש 35%. יש להתמקד בכך ולנסות לחזור ל-20% ופחות. 

לגבי תפקיד הקצבאות מול תפקיד הכנסה. יש לבחון איזה סוג צמיחה תקטין עוני. יש להביא לרמת יכולות גבוהה כדי להקל על השתתפות בשוק העבודה. 

  

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד