כניסה לחברים רשומים



רא"ל (מיל.) אהוד ברק

מכובדי, שר החוץ ההולנדי, נשיא המרכז הבינתחומי, הפרופ' רייכמן, יו"ר כנס הרצליה, הפרופ' ערד, הגברת בהט, אורחים נכבדים מהארץ ומחו"ל, מכובדי כולם,  

לפני זמן מה, כחלק משגרת הסיורים של שר הביטחון, ביקרתי בגבול הלבנון. במוצב "לבנה" פגשתי את פלוגה א' של גדוד 101.  

תיחקרתי את חיילי הפלוגה – על מוכנותם המבצעית ועל לקחי החטיפה של יולי 2006 שהתרחשה מאות מטרים בודדים מהמוצב בו שוחחנו. תוך כדי השיחה ציין אחד החיילים ששמה של פלוגה א' הוא פלוגת "אילן". לתהייתי מי זה "אילן" השיב החייל: סגן אילן גבאי שנפל במלחמת לבנון השנייה. את סגן אילן גבאי ז"ל לא זכיתי להכיר. אבל הכרתי ואני מכיר היטב את אביו ואת ביתו הגעתי לנחם לקראת סוף המלחמה. 

אהרון גבאי היה חייל שלי, חייל מצוין בסיירת מטכ"ל. במבצע "אביב נעורים" בבירות לפגיעה בשלושה מראשי המחבלים באביב שנת 73' – היה גבאי החייל היחיד בכח שלנו שנפצע. בנו אילן, כשהגיע לגיל גיוס, סבל מאסטמה. אילן הערים על הרופאים והתגייס לצנחנים. הוא היה חייל מצטיין כאביו, הוסמך כקצין, והיה למ"מ בפלוגת החוד של גדוד 101. את מחלת האסטמה המשיך להסתיר מרופאיו בצבא וממפקדיו.  אילן נהרג מפגיעת טיל בבית בו שהו הוא וחייליו בכפר עיתה-א-שעב בשבוע השלישי למלחמה.  

אין עוד מדינה בעולם שהורים שולחים בה את ילדיהם לאותן יחידות שבהן הם שירתו כחיילי חובה והם, הבנים, עושים אותם מעשים: שומרים עלינו – ואין אלה בעיני מילים נבובות – הורגים ונהרגים, כאילו אין סוף לסיפור הדמים הזה.  

בתפקידי כשר הביטחון עומדים לנגד עיני - היום  ובכל יום - סגן אילן גבאי ז"ל ואיתו עוד  41 אזרחים ו-119  לוחמי צה"ל שניספו במלחמת לבנון ה – II, ואיתם אלפי הנופלים במלחמות ישראל ומשפחות השכול, השבויים והנעדרים. עלינו  החובה והאחריות להיות ראויים לקרבנם ולכונן בארץ הזאת, שעל הגנתה וזכותה לחיים נורמליים נפלו – "חברת מופת" חזקה, מוסרית וצודקת. 

בשורות הסיום של שירו "החיילים הצעירים המתים, לא מדברים אך קולם נשמע בבתים הדוממים – מי לא שמע אותו?", כתב המשורר ארצ'יבלד מקליש (התרגום חופשי, שלי): "החיילים שמתו אומרים: - אנחנו נתנו לכם את מותנו. אתם – תנו לו, למותנו, את משמעותו. הביאו קץ למלחמות ושלום אמת. היינו צעירים. מתנו. זיכרו אותנו". (סוף ציטוט). 

את תפקידי כשר ביטחון אני רואה בראש ובראשונה כמי שמופקד על שמירה קפדנית ככל הניתן על  חייהם של כל אזרחי מדינת ישראל. במדינה שאינה רואה עדיין סוף למלחמות, חובתי הראשונה היא להחזיר הביתה בשלום כל חייל וכל אזרח והיה וחלילה לא התאפשר הדבר וקרה אסון: חובתי להישיר מבט אל עיני כל אם שכולה, כל אם בוכייה, כל רעיה כואבת, כל יתום שיחיה בלי אבא, להישיר מבט, לדעת ולומר שלא היתה שום אפשרות וברירה אחרת.  

כולנו מבינים עד כמה קשה ומורכב מצב המדינה ובמיוחד בכל מה שקשור לתהליכים ארוכי טווח - בביטחון, בחברה, בכלכלה, בחוסן וביציבות השלטונית, בטוהר המידות, באכיפת החוק ובשמירת חישוקי הסולידריות החברתית. אלה אתגרים עצומים שמעטות האומות שעמדו בשכמותם. 

חברות וחברים יקרים, 

מאחורינו על הבמה הזו מתנוססת כותרת הכנס: "ישראל בשנת ה- 60,  הלעולם חוסן?". בעיני זו כותרת מביכה. אינני יודע האם לעולם חוסן. אבל אני יודע היטב במי תלויה התשובה. היא תלויה בנו. ובנו בלבד.  

במקורות נאמר עלינו שאנו עם של "עפר וכוכבים" או, בלשון היום, של "אופוריה או היסטריה". אין מצבי ביניים – "או סקנדל או פסטיבל". 

אני רוצה לומר לכם: כמי שהיה חייל כמעט כל חייו הבוגרים, "קפץ" לזמן מה לחיים האזרחיים והטובים וחזר לשירות, אני רוצה לומר לכם שאנחנו אכן "עם סגולה", ואולי גם "עם נבחר", אבל אנחנו גם עם קשה עורף וקצר רוח.  

כשאנו מביטים בהוויית היום יום – היא אכן רצופת קשיים, לא פעם מתסכלת, מתנדנדת ללא תחושת כיוון ברורה. אולם כשאנו מרימים את מבטנו אל התמונה השלמה – אין לטעות. 

עברנו 6 מלחמות – מלחמה בכל עשור – 2 אינתיפאדות ומתקפת טילי – קרקע – קרקע, ונותרנו חזקים. עברנו ממלחמה על קיומנו ב-48', דרך שלושת הלאווים של ח'רטום ב-67' ועד להסכם שלום עם מצרים, ובשנות ה-90' – הסכם שלום עם ירדן ותהליכי שלום עם הפלסטינים והסורים. חרף כל המבחנים, ישראל קלטה עליה המונית, הכפילה את אוכלוסייתה פי יותר מ- 10, הגדילה את התוצר פי 60, טיפחה את הדמוקרטיה היחידה במרחב והפכה מקור ליצירתיות וחדשנות, מעצמת היי – טק ומדעי החיים. 

גבירותיי ורבותי, 

מה לפנינו? – מלחמת לבנון השנייה הותירה אותנו עם הרבה לקחים בתחומי ההפעלה המבצעית של צה"ל, מוכנות העורף, תהליכי קבלת ההחלטות בקבינט ובממשלה ועוד, ועוד. לא אפרט.  

הנוף האסטרטגי שלנו מורכב. מחד, תהליך אנאפוליס ומאידך - איראן והחיזבאללה, סוריה והחמאס בעזה, וברקע - עיראק, פקיסטן ואפגניסטן. שנת מעבר בין מימשלים בארה"ב ואי ודאות כלכלית בעולם.  

החדשה הטובה היא שישראל היתה ונותרה המדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית / אסטרטגית בטווח של 1500 ק"מ מסביב לירושלים. 

אך, רבותי, לא נכחד: אין אנו זקוקים למשקפת כדי לראות מה מתרחש מסביבנו: בעולם של טרור מוסלמי, תפוצת טכנולוגיות גרעין צבאיות ומדינות סוררות (ויש חפיפה) – ישראל עומדת בחזית. אנחנו לא לבד בעולם הקשה הזה, אבל אנחנו בשורה הראשונה. אלה הבנים שלנו שיעמדו שם ואלה הם כושר ההרתעה, ההכרעה והעמידה של ישראל, נחישותה לפעול כשהדבר מתחייב ועומק התאום שלה עם ארה"ב - שמעצבים את בטחון ישראל ומשפיעים גם על המאזן האיזורי ועל בטחון העולם החופשי כולו. 

בישראל פנימה, בימינו אלה, תם עידן האשליות.  בימין, נמוגה לחלוטין האשליה כאילו בכוח הזרוע בלבד נוכל להנציח את שליטתנו בעם אחר (שנספר כבר במיליונים). ובשמאל, נמוגה האשליה כאילו עומד לנחות עלינו "מזרח תיכון חדש", אוטופי.  

עם מות האשליות מבין רוב גדול של הציבור כי המזרח התיכון הוא סביבה קשה, סביבה שבה אין חסד לחלשים ולא תהיה הזדמנות שניה למי שאינם יודעים להגן על עצמם. בסביבה כזו, עלינו לעמוד על שתי רגלינו, לפקוח עין, להתבונן, בלי למצמץ בפני המציאות – אכזרית ככל שתהיה. ידנו האחת מושטת לשלום, הופכת כל אבן ומחפשת כל דרך אליו, וידנו השנייה על ההדק – מוכנה ללחוץ עליו ברגע שצריך.  זו מציאות חיינו. 

לממשלת ישראל הנוכחית כמו לממשלות העבר יש אחריות היסטורית, מדינית ומוסרית למצות כל סיכוי, ואני מדגיש - כל סיכוי - להגיע להסדר. אם יש הזדמנות - אסור להחמיץ אותה. חשוב שנתניע ונממש חזון של פרויקטים משולבים רבי היקף שישנו את פני האזור, יפתרו נושאי יסוד בתחומי מים, כלכלה וסביבה, ואף ישמשו פתח לשיתוף פעולה מדיני. 

הממשלה הנוכחית, ככל ממשלה בישראל, תפקידה הראשון הוא לחפש שלום וביטחון, להביא את בני העם הזה אל המנוחה והנחלה. כך נהגתי אני, כך נהגו אחרים. כך נוהג היום גם ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט – ואני מבקש לחזק את ידיו במסע הארוך והמתיש  אל השלום. אינני יודע אם יושג הסדר ב-2008, אך אני יודע שאם לא יושג הסדר – זה לא יהיה בגללנו. ישראל לא היתה מעולם ואיננה היום הצד המונע שלום. 

אני רוצה לנצל מעמד זה כדי לומר: בין ידידי ראה"מ, אהוד אולמרט, וביני קיימת הערכה אישית רבה וידידות ארוכת שנים. כמי שהיה פעם בתפקיד, אני יודע להעריך את הקשיים הקמים כל בוקר מחדש לפתחו של ראש ממשלה בישראל, וכל עוד אנו פועלים יחד אסייע לו ולממשלה בכל – לטובת מדינת ישראל. 

אני מניח כי חלק מזרקורי המצלמות מחוממים כאן כדי שאשיב על השאלה המסקרנת את כולם: נכון. מה אעשה ביום שאחרי הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת וינוגרד? 

רבותי הצלמים,  

אפשר לעמעם את אור הזרקורים. הדבר היחידי שאני יכול לומר לכם הערב הוא: שאעיין בדו"ח עם פרסומו, אשקול ואחליט מה נכון וטוב למדינת ישראל. 

רבותי, 

כבר הייתי ראש ממשלה, כבר הייתי שר ביטחון, הייתי גם שר חוץ וגם שר פנים, ורמטכ"ל, וראש אמ"ן ואלוף פיקוד, ואני אסיר תודה למי שראה בי מועמד ראוי או בחר בי לתפקידים הללו. עברתי הרבה בחיי ורק טובת המדינה תהיה לנגד עיני. וטובת המדינה היא אילן גבאי ז"ל מתחילת דברי כאן הערב ואבא שלו, אהרון גבאי, וכל האמהות והאבות של כל ה"אילנים". 

גבירותיי ורבותי, 

לא ניתן למוטט את ישראל צבאית, לא ניתן להתיש אותה בטרור וגם לא ניתַן לגרור אותה להסדרים שיפגעו בביטחונה. כי אם איזו שהיא מ-3 האפשרויות הללו היתה נראית ליריבינו מעשית, הם היו מעדיפים אותה על השגת הסדר. הסדרים יציבים יושגו רק כאשר הצד השני יבין כי ישראל רוצה בשלום הוגן של אמיצים– אך מוכנה להרוג ולהיהרג על מה שחיוני לקיומה.    

ברור כי פתרון של 2 מדינות ל-2 עמים חיוני לישראל.  עקרונותיו היסודיים חייבים לכלול: גבול מוסכם ומוכר המשקף שיקולי בטחון ודמוגרפיה, כולל גושי הישובים הגדולים; החזרת פליטים רק למדינה הפלסטינאית; סיום הסכסוך והתביעות ההדדיות; וסידורי הביטחון הנדרשים לישראל. עד אז, נשמור על חופש פעולה לצה"ל למלחמה בטרור בכל מקום ונפתח מענה טכנולוגי מבצעי לאיום הרקטות ("כיפת ברזל" ועוד) שאנחנו עובדים עליו במלוא הקיטור. 

בצה"ל ובמערכת הביטחון מתחולל כיום תהליך תיקון עמוק ומקיף. התקיים תחקיר כואב ונוקב של המלחמה האחרונה. הוסקו מסקנות אישיות והופקו לקחים – מבלי להמתין לדו"ח וועדות החקירה. 

אלפי חיילים בסדיר ובמילואים לחמו באומץ ותוך גילוי דבקות במשימה. מאה ותשעה עשר נפלו. רבים נושאים אתם נכות לכל חייהם. גאוותנו עליהם וליבנו עם בני משפחותיהם, כמו גם עם בני משפחות האזרחים שנפלו. 

צה"ל בהנהגת הרמטכ"ל, פועל בתנופה עצומה ליישם את הלקחים ולהבטיח שבעימות הבא, אם ייכפה עלינו – התוצאות תהיינה אחרות, כאלה שאינן נתונות לויכוח. אין לי ספק שאנו בדרך הנכונה. 

יחידות צה"ל יחד עם השב"כ פועלות יום ולילה  ברצועת עזה ופוגעות קטלנית בגורמי הג'יהאד האסלאמי והחמאס. חתירה למגע, יזמה ודוגמא אישית לצד עבודת מודיעין וביצוע אווירי מדויק - ממקדים את הפגיעה ככל הניתן במחבלים עצמם. בפעולות בשנה האחרונה נהרגו מעל 300 מחבלים וייהרגו עוד אם לא יפסקו פעולות הטרור. צה"ל, צה"ל של כולנו, ראוי לגיבוי מכולנו כי הוא חומת המגן של העם הזה.  

כאן אני רוצה לומר את הדברים הבאים: בפעולות נגד המחבלים המבקשים לרצוח בנו נהרגים לעיתים גם אזרחים. זו אינה כוונתנו. מחבלים רבים עדיין חיים ונושמים, רק משום שאנו מבקשים לחסוך בחיי אזרחים. נמשיך לנהוג כך אם כי המחבלים אינם בוחרים את קורבנותיהם. לא נהיה כמותם.  

עלינו להפעיל לחץ ועוד לחץ על עזה. מה שלנו איכפת זה שתושבי הנגב המערבי ושדרות יחיו בשקט. אם ל"שקט" הזה דרוש "רעש" בצד  השני, יהיה רעש. עשינו הכל וניסינו כמעט הכל והם ממשיכים בירי על שדרות והנגב. אנחנו נעשה הכל... כדי שהם יבינו שאנחנו נעשה הכל שיהיה שקט. אני יודע שזה קשה אבל לי חשוב יותר השקט שלנו מהשקט שלהם. 

בשדרות ועוטף עזה ולעתים אף באשקלון עדיין נופלות רקטות. מערכת הביטחון אימצה את ישובי עוטף עזה ונכון שהעם כולו יאמץ אותם.  

ואני חוזר ואומר – אנחנו נביא פתרון לרקטות הקסאם כשם שהבאנו פתרונות בעבר – למחבלים בבקעת הירדן, לירי על היישובים למרגלות רמת הגולן  ולמתאבדים ברחובותינו. כך יהיה גם כאן ואנחנו נביא את הפתרון לקסאם. 

תכנית הגרעין האיראנית נותרה איום מרכזי ליציבות העולם כולו ולישראל. מול איראן - יש הרבה מה לעשות בתחומי המודיעין והסיכול המדיני והאחר, ובתחומי סנקציות, דיפלומטיה ועוד - בלי להוריד מהשולחן איזו מהאופציות. איננו מתכוונים לקבל איראן עם יכולת גרעינית צבאית, אנחנו פועלים בכל התחומים.  

הדבר שאין להרבות בו הוא דיבורים. מילים באמת לא עוצרות טילים. אין ברירה, מנהיגי ההווה חייבים לעיתים לאמר דבר מה, אך נכון בעניין זה מאמר חז"ל: מילה בסלע – שתיקה בתרי. וכל המוסיף – גורע.  

שורש נוסף, עמוק, לדאגות התוקפות חלקים מאיתנו – למרות העוצמה והשגשוג בישראל – הוא המשבר הערכי. ישראלים רבים חשים שמשהו נפגם, שישראל איננה עוד הארץ שהכירו או חלמו עליה. 

יסוד הדבר הוא התחושה ש"באין חזון יפרע עם"; ציניות עמוקה השתלטה על מקומותינו. הציבור שחווה אכזבות  מהעדר פתרון מדיני,  הציבור שראה את ישראל מידרדרת בסולם הישגי התלמידים, ומטפסת בסולם השחיתות, חש שאין הדברים כפי שאנו רוצים שיהיו. 

חלקים גדולים מהציבור הזה - איבדו את אמונם במערכת הפוליטית, במניעיה וביושרתה, וגלשו לניכור ציני ומעט פטליסטי. זוהי מציאות כואבת. האתגרים שלפנינו סבוכים ממה שנראה במבט ראשון. מה שנדרש היא מנהיגות שתדע להתמודד עם בעיות מורכבות. מנהיגות עם  יושרה, אחריות, שיקול דעת  ופיכחון. אומץ לקבל החלטות וכוח לבצע אותן.  

חיוני שנחזור אל היסודות, אל מקורות החוסן הלאומי שבלעדיהם לא יקום התיקון: 

·          אל רוחו של צה"ל ואל האחדות בעם. 

·          אל הסולידריות בחברה, אל הערבות ההדדית, אל ערך השירות –  בסדיר ובמילואים – ודחיית ההשתמטות. 

·          אל הכבוד בין אדם לחברו ובין רשויות המדינה לבינינו האזרחים. 

·          אל תשתיות הסדר החברתי, צמצום הפערים וחיזוק  הפריפריה.    

·          ואל שלטון החוק.  

היסודות המובנים מאליהם שעליהם נבנו המדינה וצה"ל- חייבים לשוב ולהדריך אותנו. רק הנהגת אמת משרתת תחדש את רוח העם ותוביל אותנו לחוף מבטחים. ואז גם החוסן הלאומי שלנו- לא יהיה יותר נושא לימי עיון.    

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד