כניסה לחברים רשומים



רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון

התפיסה השולטת ביחס ל"פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני" היא תפיסת "שתי המדינות" – המכוונת לשתי מדינות בגבולות ארץ ישראל (בין הים התיכון לנהר הירדן), החיות זו לצד זו בשלום: מדינת ישראל, ולצידה מדינה ערבית-פלסטינית ברצועת עזה וביהודה ושומרון, פחות או יותר בגבולות טרום מלחמת ששת הימים. 

תפיסה זו שולטת בפוליטיקה הבינלאומית, וכן בפוליטיקה ובשיח הציבורי הישראלי. תפיסה זו עמדה בבסיס התהליך המדיני שהחל בחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993 – תהליך שנכשל. 

כשלון יישום הסכם אוסלו והתבוננות על היסטורית היחסים בין הציונות ומדינת ישראל מחד, לבין התנועה הלאומית הערבית (אש"ף) והרש"פ, מאידך גיסא – מחייבים בחינה מחודשת של תפיסה (פרדיגמה) זו, ועידוד יצירת תפיסה חדשה. 

 

מדוע תפיסת אוסלו נכשלה? 

על כשלון תהליך אוסלו נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים. רובם מתייחסים לשרשרת האירועים הפוליטיים והביטחוניים מאז חתימת ההסכם ועד היום, ורובם נופלים למלכודת תסמונת "הביצה והתרנגולת", כאשר מתייחסים לאירוע כזה או אחר כסיבה לכישלון. 

בהסתכלות שכזו קל ליפול למלכודת ההאשמות ההדדיות, ובעיקר, ל"תסמונת ההאשמה העצמית". 

למדינת ישראל יש אחריות לטעויות ביישום ההסכם וכן למעשי אזרחיה, שהבולטים בהם: טבח מערת המכפלה ורצח רבין. עם כל זה – מעשים אלה ואחרים וטעויות התנהלות שפגעו בתהליך המדיני – הם אינם הסיבה העיקרית (הפונדמנטלית) לכישלונו. 

הגישה הנכונה לבחינת הכישלון צריכה להיות גישת העיקרים (הפונדמנטלית) לבחינת המטרות המדיניות וההתנהלות של שני הצדדים. 

בחינה שכזו מעלה את האבחנות הבאות: 

1.       בהסכם אוסלו הכירה מממשלת ישראל בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית והכירה באש"ף כמי שמייצג את התנועה הלאומית הפלסטינית. הפלסטינים לעומת זאת לא הכירו בצינות כתנועה הלאומית היהודית, ולא הכירו בזכותם של היהודים לבית לאומי יהודי – מדינה יהודית עצמאית. ניסיון ישראלי להתעקש על הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית נידחה על ידי הפלסטינים. רבין נאלץ לוותר על דרישה זו בהסכם אוסלו, והסתפק בהתחייבות של ערפאת לשנות את האמנה הפלסטינית באופן שממנו תשתמע הכרה זו. האמנה הפלסטינית לא שונתה למרות ההתחייבות.  

2.       אי הכרה זו משקפת חתירה פלסטינית להיעלמות מדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית, או במילים אחרות: המטרה הפלסטינית היא לא מדינה בגבולות 67 (בעזה ובאיו"ש), אלא מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל ("מן הנהר ועד הים"). כדי לתמוך טענה זו די להזכיר שהאירידנטה הפלסטינית לא החלה בעקבות מלחמת ששת הימים, אלא משחר הציונות. 

לדעתי, ערפאת פתח במלחמה בספטמבר 2000, בעת שהפלסטינים היו קרובים ביותר למימוש מדינה בגבולות 67, כדי להתחמק מ"פתרון שתי המדינות", ומהכרה דה-פקטו במדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית. 

בנוסף לכך, ניתן לראות במלחמת הטרור שיזם ערפאת דפוס דומה תגובות ההנהגה הפלסטינית להצעות קודמות לחלוקת הארץ: 1937 – ועדת פיל ו"המרד הערבי הגדול" ("המאורעות"); 1947 – הצעת החלוקה של האו"ם ומלחמת העצמאות בעקבותיה. 

3.       יש שיטענו שהנהגת אש"ף רצתה ולא יכלה לממש את הקמת המדינה בגבולות 67. אני טוען שהבעיה לא הייתה של יכולות, אלא של רצון. ערפאת הקים במכוון ישות כנופייתית ללא אחריותיות (accountability), כדי שיוכל לשמר את האירידנטה בכל מצב על ידי הפעלת מתן חופש פעולה ל"סוכני-משנה" כמו התנזים (שהפכו ל"גדודי שוהדא אל-אקצא"), חמא"ס, גא"פ וכדומה.  

גם אבו מאזן נוהג באופן דומה תוך שימוש בחולשתו להכחשת אחריותיות. חולשה מתוך בחירה. 

4.       "ההתנתקות" מרצועת עזה בקיץ 2005, הייתה הזדמנות לפלסטינים להוכיח לעצמם, לישראל ולעולם שביטול "הכיבוש" הישראלי בעזה מביא לשינוי המצב בכל היבטיו: ביטחונית (הפסקת טרור), חוק וסדר פנימי, פריחה כלכלית ויציבות פוליטית. 

השתלטות החמא"ס על רצועת עזה בכוח, ההתנהלות הפנימית והמשך המתקפה היומיומית של רקטות ומרגמות לעבר ישובים ישראליים, מוכיחה שהבעיה אינה "הכיבוש" כפי שאנשים במערב מגדירים אותו (השטחים שנכבשו על ידי מדינת ישראל ב"מלחמת ששת הימים" ב-67), אלא ש"הכיבוש" כפי שפלסטינים רבים מתייחסים אליו מתכוון לכל ארץ ישראל ("מהנהר ועד הים"). 

5.       השתלטות האסלאם הג'יהאדיסטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופך את הדיון על פשרה טריטוריאלית לא רלבנטי משום: 

                                  א.          על פי האסלאמיסטיים אין להם סמכות דון על אדמת ארץ ישראל (משום היותה קדושה – 'ואקף'). 

                                  ב.          נוכחנו שניסיונותיה של מדינת ישראל להיענות או לשמוט את הקרקע מתחת לתביעותיהם ביחס ל"כיבוש" על ידי ביצוע נסיגות חד-צדדיות מלבנון (2000), ומרצועת עזה (2005) – חיזקו את האסלאם הג'יהאדיסטי (חזבאללה, חמא"ס והמשטר האיראני).  

 

לסיכום עד כאן, משחר הציונות לא הייתה הנהגה פלסטינית שהייתה מוכנה להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית עצמאית. בנוסף, משחר הציונות לא הייתה הנהגה פלסטינית שהייתה מוכנה להסתפק במדינה פלסטינית בגבולות 67 כהסכם שמשמעו "סוף סכסוך".  

בתנאים אלה אין סיכוי לייצוב מצב של בטחון ושום על בסיס "פתרון שתי המדינות". 

 

בחינת המצב לעתיד לנוכח ניסיון העבר 

לנוכח התנהלות הפלסטינים לאורך השנים עולה השאלה האם ניתן לסמוך על הנהגה פלסטינית כלשהי, בקיום ישות מדינתית אחראית? 

1.       ההנהגה הפלסטינית הביאה הרס וחורבן לכל מדינה שניתן להם התבסס בה (ירדן, לבנון, ישראל). 

2.       ההנהגה הפלסטינית לא הוכיחה את עצמה בקיום ומילוי הסכמים והתחייבויות. 

3.       ההנהגה הפלסטינית לא הוכיחה שיש לה עניין בפריחה כלכלית (כספי הסיוע לא נוצלו לפיתוח תשתית כלכלית, הפלסטינים פגעו באזורי התעשייה של עצמם, השחיתות השולטת ברשות הבריחה משקיעים). 

לפיכך, אינני רואה סיכוי לקיום ישות פלסטינית בעלת עצמאות כלכלית. הפער הכלכלי שבין מדינת ישראל לבין ישות פלסטינית הינו מתכון לחוסר יציבות. בנוסף, אינני רואה סיכוי לקיום ישות פלסטינית שתביא ליציבות ביטחונית. לעומת זאת, הסבירות לצמיחת ישות עוינת גדולה מאוד.  

 

תהליך אוסלו העצים והנציח א-סימטריה בסכסוך הישראלי-פלסטיני טובת הפלסטינים: בעוד שהתביעה הישראלית לביטחון מתייחסת רק לחלק מארץ ישראל, התביעה הפלסטינית היא על כל הארץ. כמו כן הבעיה הלאומית הפלסטינית הפכה להיות בעייתה של מדינת ישראל בלבד, ללא תרומה או תמורה של שום מדינה אחרת באזור.  

בעוד התחייבויות ממשלת ישראל במשא ומתן "חקוקות בסלע", נראה כי ההתחייבויות הפלסטיניות "חקוקות בקרח". 

 

הצעה לאסטרטגיה אחרת 

על מנת לאפשר חשיבה חדשה יש להשתחרר מהתפיסה הכושלת. אחת החשובות שבהן היא הצורך "למצוא פתרון ועכשיו". לדעתי, אין להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים של "פתרון" בעתיד הנראה לעין, אלא במונחים ש "ניהול סכסוך". 

נכון להציע אסטרטגיה לניהול סכסוך – שימור וחיזוק האינטרסים הישראלים תוך הכשרת הקרקע לייצוב המצב בעתיד הרחוק. 

תפיסת אוסלו הניחה, בין השאר, שפתרון  מדיני ופיתוח אזורי יביאו לשלום, והשלום יביא לביטחון. ניתן לכנות גישה זו "מלמעלה למטה" (top-down). זו התפיסה השולטת גם היום. קיים צורך באסטרטגיה חדשה "מלמטה למעה" (bottom-up) כיד לאפשר לפלסטינים להוכיח שהם רוצים ויכולים למשול באופן אחראי על פי העיקרון של "רשות אחת, חוק אחת, נשק אחד". 

 

יש לחזק את ההפרדה הפוליטית בין ישראל לרש"פ – האינטרס הישראלי הוא לא לשלוט בפלסטינים ולא לנהל את חייהם. במצב הנוכחי מתקיימת באיו"ש אוטונומיה פלסטינית עם תלות ויחסי גומלין אינטנסיביים עם הכלכלה והתשתית הישראלית, ברצועת עזה מתקיימת אוטונומיה פלסטינית כמעט מלאה עם תלות רבה בתשתית ישראלית (חשמל ומים), ותלות הכנסת סחורות והוצאתן.  

על מדינת ישראל לפעול להתנתקות מלאה מרצועת עזה (באופן הדרגתי, על מנת למנוע משבר הומניטארי). 

 

הרפורמות הנדרשות 

חמש רפורמות נדרשות ברש"פ כדי להוכיח יכולת למשול, וכדי לקדם סיכוי כלשהו להסדר ולמצב מדיני, ביטחוני, חברתי וכלכלי יציב: 

1.       רפורמה חינוכית 

אין סיכוי להגעה להסדר יציב, כל עוד מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת לאי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית, ומתייחסת לציונות כתנועה קולוניאליסטית. אין סיכוי להגעה להסדר יציב כל עוד מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת לג'יהאד נגד ישראל ולאסתשהאד (התאבדות תוך הריגת ישראלים). רפורמה זו חייבת לכלול שינוי בתכני הלימוד, הפסקת הסתה בשיח הפוליטי ציבורי, באמצעי התקשורת ובמסגדים. 

2.       רפורמה בתחום החוק והסדר 

היעד בתחום זה צריך להיות "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד" – קיומה של משטרה ומערכת אכיפת חוק חזקה, שאינה מאפשרת קיומן של כנופיות וארגונים חמושים. רפורמה זו מחייבת שיקום מערכת אכיפת החוק הפלסטינית על כל מרכיביה. 

3.       רפורמה ביטחונית 

על הרשות לבצע את שהתחייבה בעבר: איחוד מנגנוני הביטחון, פעילות מלאה לסיכול טרור (מודיעינית, מצבעית-סיכולית ומשפטית). אי קיום מערכת אכיפת חוק ומשפט בטיפול בטרור העבירה מסר לארגונים שהטרור לגיטימי. 

4.       רפורמה כלכלית 

מטרת הרפורמה הכלכלית צריכה להיות הנעת הכלכלה הפלסטינית וחיזוקה על ידי אנשי עסקים קטנים ובינוניים לחיזוק מעמד הביניים הפלסטיני. הניסיון המר של תמיכה ככללית בסך מיליארדי דולר שהועברו לרש"פ נכשל: שחיתות הביאה לשימוש לא ראוי בכסף, ההנהגה העדיפה את הטרור על פני רווחה כלכלית, ארגוני הטרור העדיפו עוני ומצוקה על פני רווחה כלכלית לצורך גיוס ההמון למלחמה בישראל. 

הרפורמה הכלכלית נועדה לבער שחיתות ולעודד יוזמות כלכליות. על הסיוע הכלכלי להיות מושקע בתשתיות מדרבנות פיתוח כלכליו ובמתן הלוואות ומענקים ליוזמה עסקית ש אנשי עסקים ממעמד הביניים. תהליך זה צריך להיות מלווה בפיקוח של מומחים חיצוניים, תוך הנחלת שקיפות, הוגנות ותחרות. 

5.       רפורמה פוליטית 

רפורמה זו צריכה להביא לשינוי המשטר מדיקטטורי לדמוקרטי, היא צריכה להיות מושפעת ומחוזקת על ידי הרפורמה החינוכית. יש לחזק ולהעצים פלסטינים המוכנים לקדם רעיונות קידוש ערך חיי אדם ולא קידוש המוות, חופש וזכויות אדם לא דיכוי. הרפורמה צריכה לכלול הקמת מוסדות לביסוס משטר דמוקרטי, עידוד הקמת עמותות (NGOs) לחיזוק מרכיבי חברה אזרחית, הנחלת ויישום ערכים כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכויות אדם. 

 

תפקיד מדינת ישראל ביישום הרפורמות 

מדינת ישראל יכולה סייע רבות לפלסטיים במימוש הרפורמות, בישראל גורמים בעלי ניסיון רב בהנחלת ערכי דמוקרטיה, כלכלת שוק חופשי, חוק וסדר, ביטחון ועוד. מערכת היחסים הרגישה עלולה להביא את הפלסטינים להעדיף סיוע לא ישראל, ועל ישראל לאפשר זאת. על מנת לאפשר את הרפורמות, ע ישראל לאפשר חופש תנועה או פחות להקל עליו. 

 

פתרון הומאניטארי לבעיית הפליטים 

לגורמים רבים בעיקר ערבים יש אינטרס לשמור ולטפח את בעיית הפליטים פלסטינים שכן היא משמת כנשק כנגד הלגיטימיות של מדינת ישראל. האינטרס הישראלי הוא לתת מענה הומאניטארי לכל פליט כפרט, מוקדם ככל האפשר. 

 

לסיכום, אינני בטוח בהצלחת התהליך, שתלוי קודם כל בהנהגה הפלסטינית. אם לא יהיה רצון בצד הפלסטיני לממש רפורמות אלה, אין סיכוי שיצליחו. ע מנת לשכנע את הנהגת הרש"פ לממש הרפורמות, על הקהילה בינלאומית להשתמש ב"מקלות וגזרים". בנוסף, על הרפורמות להתבצע במקביל שכן הן תלויות אחת בשנייה. 

הניסיון המערבי לייצר פתרון שהדגש בו על אופק מדיני ופיתוח כלכלי נועד לכישלון. 

לתהליך שכזה אין סיכוי כל עוד הפלסטינים רואים סיכוי בהבסת ישראל. עיסוק בהסדר קבע הכרוך בויתורים נוספים מצד ישראל מזין את תקוותם הבסת ישראל ואינו משרת את תהליך השלום. 

ביטול התקווה להבסת ישראל יעודד צמיחתם של רעיונות חדשים הכוללים שיתוף פעולה אזורי, בעיקר עם ירשן ומצרים. 

על ישראל להתנות כל דיון על הסדר קבע עם הפלסטינים בהכרתם בזכות העם היהודי הגדרה עצמית ובהוכחה כי ביכולתה וברצונה של ההנהגה הפלסטינית לשלוט ולממש את הרפורמות שלעיל. 

מדינת ישראל צריכה ליזום שינוי באסטרטגיה. 

 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד