כניסה לחברים רשומים



מר חזקי אריאלי

החלום אינו נבדל מהמעשה. בעוד כמה חודשים נציין 60 שנה לחלום, ונערוך חשבון נפש. נוצר כאן שגשוג כלכלי, השכלה טכנולוגית, ועוד הישגים רבים, אך קיימים פערים קיצוניים ביניהם. ניתוח פערים אלו עשוי להציע מתווה לסגירתם. 

 

עם חגיגות ה-60 ישנה גאווה לאומית. בהתחשב בקשיים העצומים בזירות שונות, קשיים אלו אילצו אותנו לפתח את מוחנו. ברחבי העולם צמחו בעשורים האחרונים 70 מדינות חדשות, ביניהן ישראל, כאשר כיום, כלכלת ישראל מדורגת במקום השני בין מדינות אלה. במעוף מעל לים הגדול, ישנם איים רבים של מצוינות, של הצלחות וחוסן לאומי, אלו הבולטים במיוחד הינם הכלכלה, הפיתוח והחדשנות הטכנולוגית.  

 

כלכלתנו ידעה משברים רבים לאורך השנים: תקופת צנע, תקופת היפר אינפלציה בשנות ה- 80 ומיתון כלכלי. למרות משברים אלו, ידעה הכלכלה גם הישגים רבים: אחוזי צמיחה גבוהים, שיעור הצמיחה משנות ה- 90' גבוה יחסית למדינות ה-OECD, ישראל מוצבת בראש הדירוג העולמי במחקר המדעי, כאשר בתחום מדעי המחשב, למשל, היא נמצאת במקום הראשון. 10 חברות סטרט-אפ מתוך 100 מצטיינות בעולם הן ישראליות, ישראל עומדת ברמה של 650% בתחום הפטנטים והפיתוחים הטכנולוגיים, פיתוח לוויינים ולוויינים ממוזערים.  

 

רשימת ההישגים רבה ומגוונת בתחומי החקלאות, התעשייה, הרפואה ועוד. כל אלו הינם פירות של השקעה חינוכית, המייצגת קשר הדוק בין החברה למערכת החינוך. חברה בונה חינוך, וחינוך בונה חברה. הישראלים של היום הינם פרי של מערכת החינוך של שנות ה-60 וה-70. לא ניתן לעצור כעת ולנוח בגאווה; שעוננו מתקתק.  

 

אם ברצוננו לצפות את מצבה של מערכת החינוך בעשורים הבאים, יש לבחון אותה בהווה. במסגרת מבחנים בינלאומיים שנערכו בשנות ה-60, עמדה ישראל במקום הראשון במקצוע המתמטיקה ועמדה במקום דומה בשנות ה-80. לעומת זאת, במבחני פיזה בשנת 2006 דורגה ישראל במקום ה-31, כאשר רק מדינות עולם שלישי מדורגות מתחתינו. דבר זה מצריך הדלקת נורות אדומות.  

 

מנתוני 2007 עולה כי בקרב בתי הספר היסודיים, שליש מהמורים אינם אקדמאים. האם היינו מסכימים שרופאינו ועורכי הדין שלנו לא יהיו אקדמאים? מדוע אנו מוכנים לקבל את העובדה שרף הקבלה לביה"ס לחינוך הינו נמוך? מדוע אנו רוצים לקבל מורה שרמתו תהא נמוכה משל רופא? האם לא חשוב יותר להשקיע בחינוכו של ילד בהווה, מאשר להשקיע בעורך דין שיגן עליו לכשיפשע?  

 

הדרישות הנמוכות הללו מכריעות את עתיד החינוך. רק 70% בקרב הסטודנטים המסיימים אכן עוסקים במקצוע. בקרב הבוגרים המוכשרים 40% לערך פונים לכיוונים אחרים. יש לחזק את המעמד האקדמי ואת יכולתו, ואף להעלות את שכרו. מבחינת סולם השכר, ניתן להבחין כי עובדי ההוראה מצויים בתחתית. עובדי תברואה וסילוק שפכים משתכרים פי 2 מעובדי ההוראה. החברה הישראלית כולה עברה תמורות רבות בשנים האחרונות. השארנו את מערכת החינוך מאחור, ואין היא יכולה להיות האחראית הבלעדית. 

 

נכון להיום, אין בנמצא שום מנגנון ממוסד שתפקידו ליצור שיח מתמיד. כיצד יכול להיות שמערכת החינוך אינה מתעדכנת באשר לצרכים ולכלים הדרושים מבוגר תיכון לקראת השתלבותו בחברה? העדר מנגנון הדברות שכזה גורם להשלמה עם הכישלונות. לכן יש להקים גוף למדיניות משולבת בין צבא, תעשייה ואקדמיה בכדי להגדיר יעדים יצירתיים משתנים. 

 

העדר מצוינות בחינוך מוביל לבינוניות. מלחמת לבנון השנייה מציגה סימפטום לבעיה, ולא את הבעיה עצמה. חסרה תרבות של מצוינות כוללת כנורמה חברתית וטבעית. על כל אזרח לקום, להפשיל שרוולים ולדאוג להקמת חינוך מצוין. חברה מצוינת בונה חינוך מצוין, שבונה חברה מצוינת.  

 

הקמת המועצה הלאומית למצוינות תפעל להגדרת תכנית פעולה ברמה הלאומית, ותעצב תרבות חינוך כאורך חיים. על המועצה ליצור מתווה פעולה של הטמעת הערכים, שזהו תנאי הכרחי לבניית החוסן הלאומי הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. כפי שאמר בן-גוריון, המדינה היא שאיפת הדורות וכשהגענו, ראינו כמה אנו רחוקים מהפסגה. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד