כניסה לחברים רשומים



הסופר עמוס עוז

בשפה העברית אין מילה ל-"Religion". נהוג לפרש אותה כדת, אך אין זה נכון, אלא לפרשה כמנהג. דת הינה קובץ של מנהגים, דינים ואמונות. כולנו מורים, לעיתים יותר מאשר אנו תלמידים ואוהבים ללמד. זוהי מסורת עתיקת יומין של ויכוח, ספק, משחק של אינטרפרטציות מנגד, וחדשנות. מסורת הווכחנות שייכת לקוד הגנטי הרוחני של תרבות ישראל. הנני מעדיף את הביטוי תרבות ישראל מאשר יהדות, משום שביטוי אחרון זה הינו חדש יחסית, לא השתמשו בו עד למאה ה- 19.  

 

מסורת זו, של עמידה במקח אינה קיימת רק בין אדם לזולת, אלא גם בין אדם למקום. כפי שהיה עם אברהם שהתמקח עם אלוהים על סדום. כאשר הוא הפסיד, הוא אינו נכנע ואינו מבקש מחילה, אלא מטיח בקדוש ברוך הוא שלא ייעשה משפט. מסורת הויכוח ההדדי נמשכת אצל הנביאים, איוב, חסידות וגם בספרות החדשה, עם יהודה עמיחי ואל מלא רחמים. מדובר על תרבות של משא ומתן. אין זה מקרה שמתרבות זו יצאו גדולי ההוגים, הממציאים והאינטלקטואלים. כשאמרו לנער יהודי לומר את בר המצווה, ביקשו ממנו שיאמר חידוש, שיחלוק על הרבי. אם החידוש היה חשוב ומבוסס דיו, בעליו היה זוכה למעמד מורה בישראל.  

 

הויכוחים בישראל על פני השטח דנים על שטחים, התנחלויות, מקומות קדושים, מעמדה של ההלכה בישראל, אך בעומק הדברים, קיימות שאלות יסוד יהודיות עתיקות: מי אנו? מה מותר ומה אסור? מהי תכלית החיים וגם מיהו יהודי בעייני החוק? לכאורה, זהו ויכוח ביורוקרטי של שר הפנים שצריך לקבוע מי זכאי להתאזרח על פי חוק השבות ומי לא, אך הויכוח הינו למעשה, מהו החוק בעיני היהודי. ויכוח זה הינו עתיק ופורה.  

 

ויכוח מפורסם אחר הוא באשר לזכותנו על הארץ. אותם פונדמנטליסטיים גיאוגרפיים שמדברים על זכותנו על הארץ, אינם מתכוונים לזכות, אלא לחובה הבלתי ניתנת לערעור להתיישב בכל מקום. הזולת אכן מכיר בזכות, אך בנוגע להיאחזותנו בשטחי יהודה ושומרון, ניתן לדבר רק במושגים של תביעה, דבר שאינו מקובל. 

 

באשר ליהדות האורתודוכסית, קרה אסון היסטורי. היא נעצרה מרוב פחד מפני שנתקלה עם אירופה החילונית והאמנציפציה וקפאה במקומה. לבושם מציג את האופנה ה"גויית" האחרונה.  

יש המדברים על ישראל כזרה ומיושנת, בעלת עול שלא ניתן להתקיים. יש המכירים רק בקיומו של עם יהודי בגטו, יש כאלה שלא מכירים דבר מלבד מלכות ומה שאינו מלכות נחשב בזוי. חשוב לציין כי גם הגטו וגם המלכות הינם רעיונות נוכריים שהיהודים אימצו.  

 

אני סבור כי הליבה "הרדיו- אקטיבית" של תרבות יהודית עברה מן העולם עוד במאה ה- 18 לליבה החילונית. נוצר מצב של תחרות של מרכזי כובד סמויים בין התפוצות לישראל. ילדי התפוצות מגיעים לכאן וכאשר שדה הגרביטציה של התפוצות גובר,ילדנו הולכים לשם. זהו דבר הקשור בליבות רוחניות ותרבותיות שונות כאן ושם. כאן הביטוי המכריע הינו השפה העברית. ההתחרות הזו קשורה בכמות ההישגים, בכמות פרסי הנובל שמקבלים, תחרות שאינה הוגנת משום שפרק הזמן העומד לרשות מדינת ישראל הינו קצר יותר. 

 

תרבות נמדדת גם ביצירות קולקטיביות- על כך, למדינת ישראל הצעירה יש במה להתפאר. יצירות חילוניות של השפה העברית ותרבותה כשפה חיה ונושמת נמצאת בסכנה של השטחה והדחקות הצידה. העיר תל אביב אף היא יצירה קולקטיבית שאין להתבייש בה. זוהי עיר יפהפייה- מכוערת שכזו.  

 

ישנה מערכת שלמה של רגישויות שהנני מזהה אותן כיהודיות ביניהן, האבל. קשה למצוא מסכימים באשר לצדק, אך קיימת רגישות קיצונית לאבל בקרב היהודים אשר מושפעת ממורשת ישראל. המערב כולו, גם אלו שאינם יהודים, מושפע אף הוא ממורשת ישראל. 

 

אנו שקובעים אם הכיבוש צודק, זמני, יעבור, מועיל, נגזר עלינו עד ששוכחים שהכיבוש הזה הוא עוול עמוק וצורב שמטביע את חותמו הן על הקורבנות והן על עושי העוול. החברה הישראלית הולכת ונעשית אכזרית, חסרה רגישות לעוול ואף מקבלים אותו. 

 

הנני מגיע היום מערד, עיר שירדה ממעמדה כעיר פיתוח מיוחדת והפכה לעיר נצרכת, מכילה בה כראשי תיבות העיר: ערבים, רוסים ודתיים. מספר הנצרכים כמעט עולה על אלו שלא. מסביב לה, פזורה בדואית המתגוררת בפחונים, ללא חשמל, מים ומערכת ביוב. לא רחוק ממנה, נמצאים פרברי עוני רבים. העוול נמצא כאן ואינו צורב לבבות.  אנו מקבלים אותו. לפני שנים, אמרה ילדה מבית שאן שהיא רעבה, דבר זה חולל סערה ונגע בלבבות רבים ואף הגיע לדיון בכנסת. כיום, סביר להניח כי איש לא היה מזדעזע. 

 

אם נתרגל ונקבל עוולות אלו- נהפוך למתבוללים העיקריים. אני רואה ברגישות לעוול את התכונה המאפיינת את ישראל לדורותיה, שהביאה אנשים למאבקים שונים נגדו. בלי להגיב לכך, אנחנו לא אנחנו. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד