כניסה לחברים רשומים



חה"כ נאדיה חילו

אני רוצה לפתוח את המושב שבעיניי הוא המושב החשוב ביותר. אני סבורה, כי כל סוגיה אשר נידונה בהיבט ארצי או בכל מישור אחר חייבת לתת את הדעת גם לגבי האוכלוסייה הערבית. השיח שהיה בעבר נשא אופי מילולי. חובת ההוכחה הוטלה תמיד על התושבים הערבים. אירועי אוקטובר 2000, הביאו שינוי מסוים בשיח זה. לראשונה, הייתה הכרה באפליה הקיימת כלפי האוכלוסייה הערבית. אלפי עיניים נתלו בדו"ח אור. בפועל, ההמלצות לא מומשו. בעיניי, יחס זה היה אמור להתבטא בקביעת אסטרטגיה ברורה. אני מדגישה שוב את מושג השילוב: ללא שילוב ואינטראקציה בין יהודים לערבים, לא ייתכן שוויון במדינה. אני רוצה לשאול האם המדינה מעוניינת בכלל לשלב את הערבים, ואם כן, מה היא עושה למען מימוש הדבר? 

לערבים במדינה נמאס להוכיח כי הם מעוניינים בשוויון זה. אני ערביה, וניתן לומר כי המקרה שלי הינו יוצא מן הכלל אשר איננו מעיד על הכלל. כולנו זוכרים את התגובות לממשלת רבין בשנות ה-90. היום, עת לחשבון נפש נוקב ואמיתי. בפועל, אנו רואים כיצד הפערים החברתיים הולכים וגדלים בין ערבים ליהודים. הציבור הערבי דורש שינוי. בתוך כך, הצליח לפלס דרכו, לספוג ולהפנים ערכי הדמוקרטיה, חופש הפרט וזכויות האזרח. אי שוויון ואי שילוב - אינם בעיית הערבים, זוהי בעייתה של המדינה. אנו חייבים לקבל שירותים אזרחיים חיוניים כמו כל אזרח. אותו חינוך ואותם שירותי רווחה. כיום, אנו, ערביי ישראל, אזרחים סוג ב' במקרה הטוב. אנו מקבלים פחות כסף לחינוך, תשתיות ועוד. מיליון אזרחים חיים באי שוויון, וזה רע לכולנו, ליהודים ולערבים.  

אנו רואים עצמנו חלק שווה במדינה. אולם, המדינה לא רואה בנו חלק שווה הימנה.   

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד