כניסה לחברים רשומים



מר ג'עפר פרח

ההידרשות לדבר בכנס העוסק במאזן החוסן הלאומי של מדינת ישראל – משונה לי. הערבים לא רלבנטיים לנושא. בהקשר זה, כדאי לבדוק כמה סטודנטים ערבים לומדים בירדן במקום בישראל. כמה סטודנטים ערביים "מתנתקים" כי אין אפשרות להקים אוניברסיטה ערבית בישראל.  

 

מה שקורה אמנם קשור לסכסוך הישראלי ערבי, שמזין את המתח. אבל זה לא רק זה. המעמד המשפטי של הערבים – מופלה; הערבים לא מוזמנים לקואליציה; יש אפליה כלכלית שמונעת ניצול הפוטנציאל. היום הערבים מכניסים 8 אחוז מהתל"ג והם יכולים יותר מזה; יש הסתה וגזענות. במשך 7 השנים האחרונות נהרגו/נורו 40 ערבים בידי יהודים; המערכות המוניציפליות כושלות, ונשלטות על ידי נציגי הרוב. ההשתלבות המרחבית של הערבים בישראל – נתפשת כבגידה. מעבר לכך יש גם מתח פנימי בקרב הערבים עצמם (כדוגמת מע'אר ונצרת), שאך מוסיף לבעייה. 

 

בנושא ההשתתפות הפוליטית, הערבים כבר עברו כמה נקודות. הם תמכו בממשלת רבין, ובממשלת שרון (בהתנתקות). היום הערבים בישראל נמצאים בנקודה שבה -  מייחסי דיכוי , הם עוברים לחזון. השאלה היא האם יש בקרב היהודים מי שיכול לפתח את החזון היהודי-ערבי. לפי שעה לא רואים שיח אמיתי בנושא. רואים עוינות. "אמנת כינרת" דיברה על חזון יהודי בלבד. היא בעצם התחילה את התהליך שהביא לחזון ערבי. המערכת הדמוקרטית צריכה לעורר אמון בקרב הערבים. למשל, הציבור היהודי צריך לומר שלא הורגים בהפגנות. 

 

העברת השיח לשיח מדיני הוא יוזמה מבורכת. אבל האם זה מסיים את השיח? האם ניתן יהיה להגיע להסכם אזרחי שיתווה דרך לחיות יחדיו? כיום לערבים אין ביטוי באמצעי התקשורת. בנימין בן אליעזר הוריד את השידור הערבי מכל אמצעי התקשורת. נותר להם אחוז בלבד. 

 

לערבים יש פוטנציאל. לערבים בישראל יש נגישות לעמי האזור. יכולים לתרום לצמיחה ונרמול. יש בישראל חברה רב תרבותית. אין רק אשכנזים. מציעים שינויים. תרפיה בדיבורים כבר נמאסה. צריך להבין שהדמוגרפיה לא תשתנה. צריך לנסח משפטית את יחסי המיעוט בארץ. צריך להקים רשות כלכלית של החברה הערבית. רענן דינור דיבר על קרן שלא קמה. יש לממשלה כסף, אך הוא לא מנוצל. 

 

השאלה היא אם לכפות שרות לאומי או לקיים שיח. סיום הסכסוך בין ישראל לערבים, ישפיע על היחסים, אך השינוי חייב להתקיים בהידברות ולא באיומים . עצם קיומו של שר כמו אביגדור ליברמן בממשלה, הקורא לטרנספר, נותן לערבים תחושה רעה.  

 

לכולם אחריות על עתיד היחסים בין יהודים לערבים. החזונות מציעים תחילת תהליך. יש מספיק איומים, ולא צריך להוסיף עליהם. לערבים נמאס מתרפיה באמצעות דיבורים. הם מוכנים לתהליך בעבודה משותפת. צריך לנצל את מלוא המגוון התרבותי-חברתי, אך תוך שכנוע שאף אחד לא ייעלם מהאזור. 

הדפסשלח לחבר

עוד בנושא זה

עבור לתוכן העמוד