כניסה לחברים רשומים



פרופ' ארווין קוטלר, חבר פרלמנט, קנדה (באמצעות מתורגמנית)-"המהפכה המשפטית הבינלאומית - השלכות לישראל"
4/12/2002

פרופ' ארווין קוטלר - חבר פרלמנט, קנדה (באמצעות מתורגמנית)
"המהפכה המשפטית הבינלאומית - השלכות לישראל"


אדבר על זכויות אדם ועל האנטי-יהודיות החדשה שהשפיעה על הסביבה הבינלאומית שרות ירון דיברה עליו עד כה. אני מדבר במיוחד על ההופעה של ישראל בזירה הבינלאומית כיהודי בקרב הגויים או בקרב העמים ולנסות להגיע לניתוח ולסינגור הדרושים בהקשר לדינמיקה החדשה הזאת.
כיום אנחנו מתמודדים עם אנטי-יהודיות קטלנית, המזכירה את האווירה בשנות ה – 30, ואשר אין לה תקדים מאז סוף מלחמת העולם השנייה. אנטי יהודיות זו חופפת לאנטישמיות המסורתית אבל שונה ממנה במאפיינים מסוימים. מדובר פה באנטי-יהודיות חדשה ואנחנו צריכים לצורך זה אוצר מילים חדש לצורך הגדרה. אבל אולי אפשר להגדיר אנטי יהודיות זו כאפליה והתכחשות לזכותם של היהודים לחיות כעם. בהקשר זה ישראל מופיעה כיהודי הקולקטיבי בצורה הקטלנית ביותר, כסלמן רושדי שבין העמים. האנטי-יהודיות החדשה מדברת גם על שלילת הזכות של ישראל. האנטישמיות המסורתית היא עניין של הגולה, אבל האנטי-יהודיות החדשה היא עניין שמרוכז בישראל.
המשותף לאנטי יהודיות הקלאסית ולאנטי יהודיות החדשה היא האפליה. כיום התרחש מעבר מאפליה נגד היהודים כפרטים לאפליה כנגד היהודים כעם. אנחנו פיתחנו 10 אינדיקטורים להגדרת האנטי-יהודיות המסורתית, כמו אפליה נגד יהודים בתחום החינוך למשל. אם בוחנים אינדיקטורים אלה רואים שהאנטישמיות הקלאסית נסוגה, וזה הוביל את מדעני החברה לומר שאין לנו מה לדאוג בקשר לאנטישמיות החדשה. אבל היהודים חשים בצורה אינטואיטיבית את האנטי-יהודיות החדשה הזאת ואנחנו זקוקים מהפך בפרדיגמה, לרשימה חדשה של אינדיקטורים שבאמצעותם נזהה ונחשוף את האנטי-יהודיות החדשה.
אפרט ארבעה אינדיקטורים לאני יהודיות החדשה. הראשון הוא האנטישמיות של רצח העם והכוונה לפולחן הציבורי הקורא להרס מדינת ישראל, להרג יהודים באשר הם על ידי ביצוע פעולות טרור. אנטי יהודיות זו מתגלה באמנה של החמאס, בארגונים כמו החיזבאללה והג'יהאד האיסלמי, הקוראים במפורש להרג יהודים. כאשר אני מדבר על אנטישמיות של רצח עם, אני לוקח מונח שנלקח ממונחי המשפט הבינלאומי בקשר להגדרה של רצח עם. גילוי נוסף של האנטי יהודיות הן הפטוות הדתיות ההופכות את ישראל לסלמן רושדי של העמים.
גילוי נוסף הוא הקריאה הציבורית של מדינות כדוגמת עיראק ואיראן לחברות באו"ם ובקהילה הבינלאומית להרס חברה אחרת בקהילה הבינלאומית ישראל. הדבר הגרוע ביותר הן ההסכמה והלגיטימציה המשתמעות אפילו מהחלטות או"ם בעניינים אלה. אלה אינם מתאבדים למרות שקוראים להם כך, אלא רוצחי עם, העסוקים ברצח עם. זה עולם שבו המילים חשובות מאוד ולכן אנחנו צריכים לזהות אנשים לפי האידיאולוגיה שהם מבטאים.
צורה נוספת של אנטי-יהודיות היא מה שאני הייתי קורא אנטי-יהודיות פוליטית או מדינית, הכוללת את שלילת הזכות של היהודים למה שניתן לכל אחד בעולם, דה-לגיטימציה של ישראל והתייחסות לישראל כאל מקור כל הצרות בעולם, כאל הרעל בעולם. זו המקבילה בת ימינו לאנטישמיות מימי הביניים אז דיברו על יהודים כמרעילי בארות. האנטישמיות המדינית הזאת וייחוס כל הרשע בעולם לישראל היא תעמולה למעשי איבה. בהרשעה של מלוסוביץ' בבית המשפט בהאג, אחד האישומים היה תעמולה למען פעולות איבה. אנחנו צריכים לקרוא לדה-לגיטימציה הזאת בשמה. זאת תעמולה למעשי איבה וזאת קטגוריה משפטית.
הסוג השלישי של האנטי-היהודיות החדשה היא אנטישמיות אידיאולוגית, רעיונית. בצורתה המקורית אנטישמיות זו רואה את הציונות כגזענות. בזמנו הסנטור דניאל מויינן קרא לגנות את האנטישמיות במסווה של סנקציה בינלאומית, אבל זה עבר הרבה מעבר לכך, ודרבן הייתה גם מטאפורה וגם מסר בנושא הזה. באשר להאשמה שישראל היא מדינת אפרטהייד, הנטייה הקיצונית היא לפירוק המדינה הזאת, ממש כמו שקראו לפירוקה של דרום אפריקה שהייתה מדינת האפרטהייד. הוועידה נגד הגזענות בדרבן עשתה בדיוק את זה. כוונת הועידה הייתה להנציח את הפירוק של דרום אפריקה כמדינת אפרטהייד ובסופו של דבר זה הפך למקום שבו קראו לפירוקה של ישראל כמדינת אפרטהייד ואם לא די באפרטהייד, הייתה גם נאציפיקציה של ישראל.
שתי הצרות הגדולות, האפרטהייד והנאציזם מתכנסות יחד בהרשעה שבה מורשעת ישראל וזה עובר אפילו בנושאים הקשורים כחוט השני לטרור. אם ישראל היא מדינת אפרטהייד, ואם היא באמת מדינה נאצית, אין לה שום זכות קיום ואם אין לה זכות קיום, יש צדק ואולי אפילו חובה בקריאה לפירוקה. לכן אפשר אולי להבין את אלה המשתמשים בהתנגדות למדינה הנאצית, מדינת האפטרהייד הזאת כמו שקראו הצרפתים במלחמת העולם השנייה, איך הם קראו לזה, Occupation resistance , כלומר כיבוש והתנגדות. אם יש כיבוש על ידי מדינה נאצית, מדינת אפרטהייד, אפשר להבין את ההתנגדות ואולי אפילו לתת לה תוקף. זה מביא אותי למסמן, לאינדיקטור האחרון שהוא הנסתר והמתוחכם ביותר.
אני מתייחס כאן לאנטי-יהודיות המתקדמת תחת דגל זכויות האדם במסווה של האו"ם ומדובר כאן בלשון ובמונחים שאנחנו אולי איננו אפילו מרגישים כיצד הם פועלים ואני אתן לכם שלוש דוגמאות מאוד מהירות. ראשונה הדוגמה של דרבן. הייתי ב"פסטיבל השנאה" בדרבן ואני יכול לומר לכם שהגישה האורווליאנית לשפה יושמה שם, והמסמך שחובר שם נגד הגזענות, שבו התייחסו לישראל כאל מדינת האפרטהייד הפך כבר שכיח בתרבות. מדובר גם בועדת זכויות האדם ואני מדבר כמומחה לחוקים בעניין זכויות האדם. מדובר כאן באו"ם, שהוא למעשה הסמל והשומר של המהפכה בתחום הזה, אבל מידי שנה הישיבה השנתית של הוועדה המתחילה בהרשעה ספציפית למדינה מסוימת. יש סעיף המוקדש אך ורק למדינת ישראל. סעיף מספר 9 למשל, בדיונים בוועדה במארס-אפריל 2002 אשר יידון גם ב - 2003, מדבר על עבירות על זכויות אדם על ידי ישראל בשטחים הכבושים. זאת מעין הרשעה של עליסה בארץ הפלאות. ברגע שמתחיל השימוע 40% ואני חוזר 40% מכלל ההחלטות המתקבלות על ידי ועדת זכויות האדם של האו"ם, שהוא ארגון האמור להיות שומר החותם של זכויות האדם, הועברו רק נגד מדינה אחת והיא ישראל.
המפרות הגדולות של זכויות האדם, כמו סין וסוריה למשל, נהנות מחסינות. אני רוצה להדגיש שאין הכוונה שישראל היא מעל החוק ושהיא איננה אחראית להפרות של חוק זכויות אדם או שהעם היהודי נהנה ממעמד מיוחד בגלל הסבל שלו במרוצת השנים או בשואה. כלל וכלל לא. כמו כל מדינה אחרת, ישראל אחראית לכל הפרה של החוק בעניין זכויות האדם. זה עיקרון של שוויון בפני החוק גם בזירה הבינלאומית. אבל הבעיה היא בשלילה שיטתית מישראל של שוויון בפני החוק בזירה הבינלאומית.
הבעיה היא שאין מחילים אותם סטאנדרטים באותה צורה, או אפילו אין מכילים אותם בכלל על מדינות אחרות. אין ספק שישראל צריכה לכבד את זכויות האדם, אבל יש לכבד גם את הזכויות הבסיסיות שלה. זה מוביל אותי למהפכה בתחום זכויות האדם שהוזכרה בהקמת בית הדין הבינלאומי בהאג. הטרגדיה היא שהעם היהודי וישראל היו בחוד החנית של המחנה שקרא להקמת בית משפט קבוע לענייני החוק הבינלאומי בשנות ה - 40 המאוחרות ובשנות ה - 50 המוקדמות. ישראל הייתה המדינה הראשונה שהעלתה את הדוקטרינה של סמכות משפטית במקרה של משפט אייכמן והיום קיימת הזכות להביא לדין פושעי מלחמה בכל העולם.
מבחינת זכויות האדם בזירה הבינלאומית מעורבים מניעים פוליטיים או מדיניים ב-ICC או בתחום השפיטה הבינלאומית, וזה קרה גם בבלגיה.
עוד דוגמה לתופעה הזאת, יחד עם ה-ICC והמשפט האוניברסלי הוא הרעיון ששמענו עליו אתמול, להקים משטר נאמנות בינלאומי בשטחים באותו אופן שבו הדבר הוקם בטימור המזרחית ובקוסובו ובגלל ה"פשלות" ברואנדה ובמקומות אחרים אשר הובילו לטרגדיה. דברים אלה מוכוונים לא רק על ידי האנטי-יהודיות הזאת, אלא גם כמטרה של החלקים התקפים של המהפכה הזאת בתחום זכויות האדם.
אנחנו זקוקים לא רק לניתוח אסטרטגי. מדובר פה במהפך ובמסגרת המשגתית חדשה לחלוטין באשר לאנטי-יהודיות הזאת שקשה מאוד להתמודד עמה. אנחנו צריכים להשתמש בלשון של חוקי זכויות האדם והחוק הבינלאומי ולהבהיר שאין מדובר בכך שישראל איננה רוצה להיות חלק מהמהפכה הזאת בתחום זכויות האדם. היא איננה רוצה להיות חלק ממהפכה המאשימה רק אותה, ומפלה אותה בתחום ההתייחסות בזירה הבינלאומית.
הבעיה איננה בדינמיקה הבינלאומית שתקפח את ישראל ואת העם היהודי, אלא בערעור תחת אושיות היושרה של ארצות-הברית. מדובר פה בכרסום הכבוד לחוק הבינלאומי, בחתירה תחת משטר החוק ההומניטרי הבינלאומי שתחת סמכותו הדברים הללו חוקקו. לכן, אנחנו צריכים להשתמש באותו פזמון ישן בזירה החדשה, לפיו מה שקורה לישראל ולעם היהודי יקרה גם לשאר הקהילה הבינלאומית ולמערכת זכויות האדם הבינלאומית שהיא עצמה עלולה להתערער בשל הניסיון להשתמש בה כנשק נגד ישראל.
התחלתי באומרי שהאנטי-יהודיות החדשה מזכירה את האווירה שהייתה בשנות ה30- בלי התקדים ולא היו לה תקדימים מאז סוף מלחמת העולם השניה. אבל עד כמה שהעננים קודרים, אנחנו צריכים לזכור ש – 2002 איננה 1942, שיש מדינה יהודית היום אשר שמה קץ לחוסר האונים של היהודים ויש עם יהודי שיכול להתכנס בהרצליה ובכל מקום אחר באופן שבו היהודים בגטו ובמחנות באירופה לא יכלו בכלל להתכנס במלחמת העולם השנייה ושישנם גם מי שאינם יודעים שהם מוכנים לשלב ידיים עם העניין היהודי שהוא גם עניין צודק. אנחנו רק צריכים להראות להם את הדרך. אנחנו יכולים לומר נצח ישראל לא ישכח ואת זה אומר בעברית.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד