כניסה לחברים רשומים



ד"ר וויליאם קריסטול - עורך, The Weekly Standard - "ארה"ב ותפישת ייעודה"
2/12/2002

ד"ר וויליאם קריסטול - עורך, The Weekly Standard (באמצעות מתורגמנית) "ארה"ב ותפישת ייעודה"


לכבוד הוא לי להיות כאן, לעונג רב לדבר לפני ידידי ג'יימס סטיינברג שבנוסף לכך ששימש סגן היועץ לענייני ביטחון לנשיא קלינטון, תפקיד חשוב מאוד שאותו ביצע בצורה מופלאה. ג'ים מייצג את הדמוקרטים. אתם תחשבו אולי שזה לא אומר הרבה, אבל אני אומר, אם אינכם מסכימים איתי או אינכם מאמינים לי, אתם יכולים להסכים עם מה שהוא יאמר לגבי עתידה של אמריקה ויחסי החוץ שלה, כי המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית כמובן חלוקות בדעותיהן בנושאים הללו, ואני אציג את התפיסה שלי בעניין ייעודה של אמריקה כפי שנקבע על ידי הנשיא, אבל אולי זה לא יצא כך בסופו של דבר.
הכותרת של ההרצאה היא הנוף האסטרטגי, התמונה האסטרטגית, או ארצות-הברית ותפיסת ייעודה. אתם יודעים שמנקודת המבט של ארצות-הברית ובמיוחד של ממשל בוש, יש אכן נוף אסטרטגי חדש לאחר ה – 11 בספטמבר. כשאני בסיורים באירופה, באסיה ואפילו בישראל, הייתי אומר שהאנשים אינם מעריכים את ההבדל שהתחולל באמריקה לאחר ה - 11 בספטמבר והם אינם מכירים בכך שמדובר פה בעידן חדש. אחת הסיבות ניתנת להבנה אם אתה כמובן אירופאי מתוחכם, אתה קצת חיית עם הטרור, ה - 11 בספטמבר זה היה איום ונורא באמת, יותר ממה שהיינו רגילים, אבל עדיין בעיניים אירופאיות מתוחכמות העולם עדיין העולם.
אנחנו צריכים להיות מבוגרים, לא להיות יותר מדי אמוציונליים, להיות יותר מציאותיים והחיים צריכים להימשך באותה מסגרת של ריאל פוליטיק שהיא קצת צינית הייתי אומר. מנקודת המבט הישראלית ההפך הוא הנכון. לפעמים קשה להעריך איזה השפעה היו לאירועי ה - 11 בספטמבר, מכיוון שהישראלים רגילים לטרור, היו להם הרבה "11 בספטמבר" כאלה, ומנקודת המבט שלהם, מדוע שהאמריקאים לפתע פתאום יתעוררו ויגלו שיריביהם הם תאבי דם. אפילו בקרב כמה אמריקנים, במיוחד אמריקנים ששימשו בממשל כמו ג'ים ואנוכי, יש איזו הערכה פחותה מדי לגבי המשמעות של ה - 11 בספטמבר, כי הם היו רגילים לקרוא דוחות בעניין האיומים, איומי הטרור, שהיו בשנות השמונים והתשעים. אתם זוכרים ש - 243 אמריקאים נהרגו בלבנון וכי ב- 1993 הייתה גם מתקפה קודמת על מגדלי התאומים. למרבה המזל אז זה לא היה אסון גדול, כך שאנחנו גם המעטנו בערך המשמעות של ה - 11 בספטמבר.
הדרך הקלה ביותר להבין שאכן זהו עידן חדש, היא להתבונן אל שנות התשעים ולומר מה היה מיוחד בהן, מה אפיין אותן לגבי אמריקה. הדבר המאפיין הוא שזה היה עידן שלאחר המלחמה הקרה, עידן שבו אנחנו נאנחנו אנחת רווחה גדולה, חשבנו שאכן נסתיימה המלחמה הקרה וצמצמנו את הוצאות הביטחון. זה היה עשור נהדר במובנים מסוימים, עשור של שלום ושגשוג. מה שקרה ב - 11 בספטמבר הוא שבמקום עידן השלום בא עידן מלחמה וכאשר עוברים משלום למלחמה, הדברים משתנים. הדברים משתנים מאוד. ברור שהשינוי איננו שינוי של 180 מעלות, היו גם כמה מלחמות בשנות ה – 90. עדיין יש גם הרבה שלום גם בעשור הזה. הנשיא החליט, ואני חושב שהוא צודק בכך, שכאשר הוא רץ לנשיאות, והוא ציפה להיות נשיא בתקופה של שלום, הוא הדגיש את העניינים הנוגעים למדיניות מקומית. הוא רצה להיות שמרן בעל חמלה ומדיניות החוץ כמעט ולא נידונה. הטרור כמעט שלא הוזכר בכלל. בתימן הייתה התפוצצות יום לפני הבחירות ושתי המפלגות גם יחד הביעו את צערן. היה יום אחד שבו בוש מתח ביקורת על קלינטון ואז פשוט שכחו מכל העניין. ממשל קלינטון לא עשה דבר וחצי דבר נגד הטרור.
גם ממשל בוש, כשהוא תפס את כס השלטון לא עשה דבר בנדון ולא הייתה מודעות מספקת לדעתי באשר למה שהתחיל להיווצר. שתי המפלגות הסיטו את עיניהם מלראות נכוחה את המציאות. אנחנו התעוררנו ב - 11 בספטמבר והנשיא, ואני משבח אותו על כך, תפס במהרה את ההשלכות של ה - 11 בספטמבר, ורצה להרהר בהשלכות הללו על הנוף החדש, על התמונה החדשה שנפרשת עתה לעיניו. אני רוצה לטעון אפילו, שהוא הגיב בצורה טובה יותר מאשר אנשים שהיה להם הרבה יותר ניסיון במדיניות חוץ. זה הגיוני אם תחשבו על זה, כי אם אתה מתנסה בעידן אחר עם כלי משחק אחרים ועם מאפיינים אחרים, במובן מסוים הניסיון שלך או ההתנסות שלך היא התנסות גרועה, כי אתה מוטה, אתה יכול לחשוב שאתה יכול לחזור שוב לדרך שבה הדברים היו קודם לכן, אם תטפל בבעיה או שתיים.
לבוש לא היה כמעט ניסיון במדיניות חוץ, גם לקונדוליסה רייס לא היה הרבה ניסיון לעומת אחרים בתפקיד הזה, ואני חושב שאולי זאת הסיבה שהם היו מוכנים לחשוב מחדש על הכל ולהתמודד עם העידן החדש. אין פירוש הדבר אגב שכל אלה מכם שכיהנו בממשל יודעים שאין פירושו של דבר שהדברים משתנים בין לילה. ישנם סוגי מדיניות שהם תמהיל של מדיניות חדשה ומדיניות ישנה וכך זה תמיד. אבל אני חושב שביסודו של דבר בוש מוביל אותנו בנתיב חדש בתגובה לאתגר החדש; והאתגר החדש הזה הוא אתגר של מלחמה על אמריקה. אמריקה מרגישה שהיא במלחמה ואני גם חושב שזה נכון במובנים רבים. האנלוגיה הטובה ביותר היא אולי המלחמה הקרה שטרומן לא ציפה שהוא יצטרך להתמודד אתה. כמו בוש, טרומן ציפה לטפל בענייני פנים, כמעט לא היה לו ניסיון במדיניות חוץ. קידמו אותו בברכה לאחר מלחמת העולם השניה עם המאבק הזה בברית-המועצות הסובייטית.
אבל ב - 1945 איש לא ידע שההיסטוריונים יגדירו את הממשל של טרומן כממשל אשר נענה לאתגר של סטלין. רק אחרי 40 שנה הדברים הללו השפיעו. אם ב - 1945 או
ב- 1946 מישהו היה מנבא זאת, היו חושבים אותו למשוגע. בתקופה זאת צמצמה ארה"ב את תקציב הביטחון או ההגנה, והחזירה את החיילים בחזרה מאירופה. זה מאוד דומה למצב הנוכחי, בשנת 2000 איש לא היה מצליח לנחש בוש ייבחר לתפקיד הנשיא, שבתוך שנה תהייה מתקפת טרור, שהוא ייצא למלחמה באפגניסטן, ישנה שם את המשטר שנתיים לאחר שהוא עלה לכס הנשיאות, יהיה שוב על סף מלחמה נוספת בעיראק ושיהיה מחויב למתקפה כלל עולמית על טרור ועל דיקטטורות. ואני חושב שטרומן בשעתו התמודד עם האתגר יפה ובמיוחד עם המלחמה.
אני חושב שכדאי אולי לפרק את המלחמה לרכיביה ולומר שאנחנו לא מעורבים כל כך במלחמה אחת, אלא מדובר פה בשלוש מלחמות. מלחמה נגד הטרור או מלחמה בטרור, מלחמה בדיקטטורים המפתחים נשק להשמדה המונית ומלחמה או עימות עם האיסלאם הקיצוני. ואני רוצה לדבר בקצרה על כל אחד משלושת המרכיבים הללו. המלחמה בטרור - אני סבור שלזכותו של בוש אפשר לומר שהוא ראה מייד לאחר ה – 11 בספטמבר שאי אפשר להתמודד רק עם אל-קאידה, אי אפשר רק להתמודד עם ממשל אחד באפגניסטן שנותן חסות לטרוריסטים, שיש צורך להתמודד נגד כל הקבוצות הטרוריסטיות בכל העולם כולו ושאנחנו צריכים לאיים על מדינות הנותנות חסות לקבוצות טרוריסטים ולומר להן אתם אתנו או נגדנו.
אני חושב שהמלחמה בטרור תהייה עכשיו עיקרון מארגן של מדיניות החוץ האמריקנית בעשור או בשני העשורים הבאים. האם פירוש הדבר שזה יסלק עקרונות אחרים? לא ולא. המלחמה הקרה הייתה גם עיקרון שכזה, אבל אנחנו בסופו של דבר כוננו יחסים עם סין העממית, עם יוגוסלביה והיו עוד כמה וכמה ידידים ובעלי ברית שלנו שאתם היו לנו חילוקי דעות מדי פעם. אבל נראה לי שהמלחמה הקרה, הקומוניזם מול העולם החופשי, זאת הייתה פרשת המים וגם היום אנחנו מצפים מן המדינות שאינן נותנות חסות לטרור לצאת נגד המדינות הנותנות לו חסות. מובן שהמלחמה בטרור קשורה למלחמה באפגניסטן, לשינוי ולהחלפת המשטר ולמחויבות האמריקנית להישאר באפגניסטן פרק זמן מסוים כדי למנוע הישנות הרס או טרור.
הלוואי וממשל בוש היה מתייחס ביתר רצינות לכינון המשטר החדש. למשטר בוש יש עדיין איזו שהיא רתיעה משנות ה - 90 מבניית אומות ובכך האשימו את ממשל קלינטון. נדרש זמן לממשל בוש לצאת מהעניין הזה. אבל למעשה אנחנו יחד עם מדינות רבות נהייה באפגניסטן במשך פרק זמן מסוים. דוגמה נוספת למלחמה בטרור הייתה המתקפה המפתיעה מבחינה אמריקנית, לא ישראלית אולי, של ה-CIA בתימן, שבה הרגנו טרוריסטים. זה עניין שלא היה בכלל שנוי במחלוקת בארצות-הברית. אם זה היה קורה לפני 5 או 15 שנה האנשים היו זועקים חמס. זה דבר שבעבר היה בבחינת לא ייעשה, שמדינה תצא ותהרוג בני מדינה אחרת, שאנחנו טענו שהם חלק מארגון טרוריסטי שיש דם אמריקאי על ידיהם.
הנכונות לתמוך בכך לדעתי היא דבר מדהים; וזאת אינה הפעם האחרונה שבה עשינו דבר כזה, ואני משער שנעשה זאת בקנה מידה גדול יותר, שניאלץ לרוע המזל לעשות את זה גם במדינות אחרות, אולי בפיליפינים או באינדונזיה. קבוצות הטרוריסטים אינן מגבילות את נוכחותן למדינה אחת או שתיים. התולדה השלישית והאחרונה של ההבנה מצד בוש לגבי המלחמה בטרור הייתה הנאום שלו ב - 24 ביוני בנושא ישראל והרשות הפלשתינאית וזאת הייתה פריצת דרך רצינית ושינוי עצום במדיניות האמריקאית לגבי המזרח התיכון של שנות ה – 90. בוש מבין עכשיו שעניין המזרח התיכון סובב סביב הטרור וסביב אלה העוסקים בפיתוח נשק להשמדה המונית.
משרד החוץ איננו מבין את המצב בצורה שבה בוש מבין אותו, כך שכרגע יש איזה שהיא מדיניות בת שתי דרכים. אתם מכירים את המצב שבו יש פער מסוים בין לשכת ראש הממשלה לבין לשכת שר החוץ. המדיניות שלו מבלבלת; המדיניות החדשה והמדיניות הישנה מכהנות בכפיפה אחת ולפעמים גם יש התנגשות ביניהן. אם כן יש לנו חילוקי דעות עם האירופאים ועם האו"ם באשר למפת הדרכים המפורסמת. בעשר השנים האחרונות אירופה חסה על הרשות הפלשתינאית. יש אנשים בבית הלבן שאומרים שאין בכלל טעם לדבר עם הפלשתינאים עד שאנחנו נוכל להיות משוכנעים וישראל תוכל להיות משוכנעת שמדינה פלשתינאית חדשה לא תהייה מדינה של מחבלים.
מישהו במועצת הביטחון הלאומית של ארצות-הברית אמר: אנחנו בעד מדינה פלשתינאית ולכן אנחנו צריכים איזו שהיא מפת דרכים מעורפלת איך להגיע לכינון מדינה כזאת ולמנוע כינון מדינות טרוריסטיות. יש אולי סתירה בין שני ההיבטים הללו של מדיניות החוץ האמריקאית, אבל דעתי על כל פנים היא שהדוקטרינה של בוש תגבר ושבמובן זה הנשיא לא יתמוך במי שמעניק פרס לטרור, מחזק אותו נותן מקלט בטוח לטרור. אני חושב שהאירועים בקניה לאחרונה, וההתקפה על המטוס, התקפת הנפל שהייתה גם נגד האמריקאים ולא רק נגד ישראלים, מחזקים עוד יותר את התחושה שמדובר כאן באותו מאבק עצמו שאנחנו נתונים בו. הנשיא מאמין בכך ורוב דעת הקהל באמריקה מאמינה כך.
נוצרים רבים באמריקה מאמינים בכך אגב, גם נוצרים אמריקנים היו קורבנות של טרור בסודן, באינדונזיה ובמקומות אחרים, והותקפו על ידי אותם אנשים שתקפו גם את ישראל. כך שנראה לי שיש איזה שהן נקודות דמיון שטחיות לשנות ה - 90 מבחינת מדיניות החוץ של ארצות-הברית, אבל ההבדלים הרבה יותר משמעותיים והם קשורים לאופי הבסיסי של המלחמה בטרור. אנחנו גם מעורבים במלחמה נגד האנשים המייצרים נשק להשמדה המונית. בנאומים של ה - 20 בספטמבר למשל, בוש דיבר אך ורק על עניין הטרור, ארגוני טרור, מדינות הנותנות חסות לטרור. החל בנובמבר, כחודשיים לאחר מכן, בוש התחיל להתמקד בנשק להשמדה המונית ונראה לי שבצדק, מאחר שהוא חשב לעצמו שאם הטרור והמדינות שנותנות לו חסות הם בעיה רצינית, אין ספק שהנזק העיקרי יגרם או עלול להיגרם על ידי נשק להשמדה המונית שהדיקטטורים הללו מפתחים.
כמובן, בנאום לאומה ב - 29 בינואר הוא התמקד בציר הרשע, באותם דיקטטורים, אותם רודנים המפתחים את הנשק להשמדה המונית. לפי דבריו הכלולים גם במסמך האסטרטגי שהוציא לפני חודש ואשר אני ממליץ לכם לקרוא כי הוא מאוד ישיר וברור, בעיית ההפצה של נשק להשמדה המונית למדינות אחרות הוא אחד מן האתגרים החשובים ביותר הניצבים בפנינו, במיוחד ככל שהדבר עשוי להיות קשור לטרור ולארגוני טרור שאליהם אפשר להבריח את הנשק הזה, כי אז זה יהיה יותר קשה לאתר אותו כמובן. אחת הדרכים לחשוב על זה, וזה דרך אגב היה שינוי עצום שהוביל לדוקטרינת המניעה המפורסמת שבה אמריקה ביטאה את נכונותה בשעת הצורך להתערב לפני מעשה כדי למנוע מדיקטטורים, מרודנים ומארגוני טרור לפרוס את כלי הנשק הללו.
אחת הדרכים שאפשר לחשוב על זה בצורה מאוד פשוטה היא שכאשר ישראל התקיפה את הכור בעיראק ב - 1981, ארצות-הברית הביעה את צערה על כך, גינתה את המעשה במועצת הביטחון וראתה בו פשוט סטייה, דבר איום ונורא שקורה פעם אחת. אבל ב - 1991, כאשר כבר היינו בתוך מלחמת המפרץ, אמר דיק צ'ייני, שהיה אז שר ההגנה, ואף כתב זאת לדוד עברי, תודה על כך שאתם סילקתם את הכור הגרעיני ב – 1981. עכשיו, עשר שנים אחר כך, אנחנו מדברים לא רק על סילוק מפעל זה או אחר, כור זה או אחר, אנחנו מדברים פה על פלישה למדינה הזאת וסילוק המשטר, מכיוון שזאת הדרך היחידה לדעתנו שבה אנחנו יכולים להיות בטוחים שאפשר יהיה לפרק אדם מנשקו. כמובן שאנחנו איננו מאמינים שזה יקרה בצורה מוחלטת ושהמפקחים ימצאו את הכל, על כל פנים יש לנו עכשיו את דוקטרינת המניעה החדשה שאינה באה להחליף את הדוקטרינה הישנה. מדובר בהרתעה מוקדמת.
מעניין לקרוא מה שכתב אחד העיתונאים היותר מפורסמים ב- Weekly Standard שלי, אני עושה לו קצת פרסומת, ואתם יכולים לקרוא את העיתון באתר שלו חינם אין כסף. במאמר הזה הוא אומר שמניעה זאת מעין קדם או טרום הרתעה, מכיוון שצריך ללמד את הרודנים בכל רחבי העולם שאם הם ימשיכו לפתח נשק להשמדה המונית ו/או לתת חסות לארגוני טרור, תהיה להם בעיה גדולה בארצות-הברית. בעניין סאדאם אין מדובר רק בפתרון בעיה מקומית או זמנית, אלא במתן דוגמה לדיקטטורים שאולי חושבים הי, זה יכול להיות רעיון טוב להשיג נשק להשמדה המונית. לעומת זאת, אם לא נסלק את סאדאם מכס השלטון, הלקח יהיה מאוד לא רצוי. אנחנו תוקפים את הטליבאן והם אינם תוקפים אותנו, אבל אם ישתמשו בנשק להשמדה המונית, אטומי, ביולוגי, כימי, זה עלול לצאת נגדנו וזה צריך להיות מסר לעולם, שכולם יבינו אותו לאשורו. התוצאות במזרח התיכון תהינה פשוט איומות ונוראות אם תהייה הפצה נוספת של נשק להשמדה המונית.
חשוב גם לשאול איך תיראה אסיה אם הלקח הוא שאפשר להתחמק ללא עונש, אם יש לך נשק להשמדה המונית ובטוח יותר לפתח נשק כזה. אם צפון קוריאה לא תיענש, מה היא תעשה? מה עם טייוואן, מה עם יפן, ויפן וטייוואן הן ידידות שלנו. אבל בעוד 10 או 15 שנים בעולם יהיו מדינות שכנות, שתהיינה חמושות עד האוזניים בכל הנשק הזה וזאת מחשבה פשוט מעוררת פלצות. בוש חשב על זה והתבונן אל עבר העתיד הזה. זה יהיה העתיד אם ארצות-הברית לא תעשה מעשה, אם היא תיסוג לאחור ואם היא תאמין בהסכמים לבקרת נשק ובמילה של דיקטטורים כמו אלה השולטים בעיראק, בצפון קוריאה או באיראן. בוש אינו מוכן להסכים לכך. האם הדרך החלופית קלה? לא ולא. פשוטה? לא ולא. האם פירוש הדבר שאנחנו באופן אוטומטי נתערב התערבות צבאית בכל מקום? מובן שלא.
אנחנו יכולים להפעיל לחץ דיפלומטי, להשתמש בסנקציות, לנסות לערער מבחינה פוליטית או דיפלומטית את המשטרים, אין צורך להשתמש בכוח צבאי. הלוואי שלא נצטרך בכלל להשתמש בו. אבל לרוע המזל אי אפשר לקבל את העובדה שהרודנים הללו מפתחים נשק להשמדה המונית וישתמשו בו כשיתחשק להם. אמריקה מגבשת לעצמה פה תפקיד מאוד חשוב, אתגר שהוא מאוד חשוב, קצת מפחיד את האמריקאים. במקרים רבים האמריקאים חוששים ליטול על עצמם את האתגרים הללו, הם מעדיפים לחיות חיים פשוטים, אבל נראה לי שבמקרה הזה יש נכונות, כי החלופה היא כל כך איומה ונוראה.
אם כן אפגניסטן היא לא המקום היחידי ואפילו לא העיקרי מבחינת מטרה. גם עיראק לא תהייה המטרה היחידה במלחמה נגד פיתוח פוטנציאלי של נשק להשמדה המונית.
דרך אגב, דיברתי פה עם כמה וכמה ישראלים ורובם משוכנעים שברגע שמלחמת עיראק תסתיים, בהנחה שהיא תקרה, ואנחנו מניחים שהיא תקרה באביב או בשלב יותר מאוחר, על כל פנים שאז הנשיא בוש ילך בעקבות האביב ומייד יתחיל להפעיל לחץ על ישראל להיכנס למשא ומתן עם פלשתינאים ונחזור ל – 1991, ולמשהו כמו ועידת מדריד. נראה לי שזה נכון במידה מסוימת אבל אני אינני חושב שזה יהיה כמו הממשל של אביו. אני הייתי חלק מהממשל של אביו, אם כי התנגדתי לכמה מן היוזמות והמדיניות שננקטו שם. הממשל של בוש האב האמין שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי הוא המפתח לפתרון הבעיות במזרח התיכון, המפתח לפתרון המהומות הקיצוניות, הטרוריזם והאנטי-אמריקאיות, ושאם זה ייפתר כמעט הכל ייפתר.
בוש הבן איננו מאמין בכך. איש איננו מאמין בכך עוד, זה פשוט לא נכון. גם אם חס וחלילה ישראל לא תתקיים, סאדאם ימשיך לרצות לפתח נשק להשמדה המונית, איראן וערב הסעודית ימשיכו לייצא את האיסלאם ובין-לאדן עדיין ירצה להרוג נוצרים ויהודים בכל רחבי העולם? הדברים הללו לא ישתנו כלל. יהיו מתחים בין אמריקה לבין ישראל, אבל המרכזיות של הסוגייה הישראלית-פלשתינאית אינה נמצאת כבר בראש סדר היום אחרי
ה - 11 בספטמבר. לעומת זאת יש עוד תחושות בממשל האמריקאי שישראל מעורבת במאבק מקביל למאבק שבו אנחנו נתונים. כך שהתוצאות של מלחמת עיראק יהיו מאוד שונות הפעם מכפי שהיו לפני 10 שנים. המרכיב השלישי הוא העימות עם האיסלאם הקיצוני. לא כל האיסלאם, לא רוב האיסלאם אפילו, רק האיסלאם הקיצוני, הרדיקלי. במבט לאחור 20 השנה האחרונות שבהן הייתה תחרות בין איראן לבין ערב הסעודית בטיפוח הגרסאות הקיצוניות ביותר של האיסלאם בכל רחבי תבל. השנים הללו היו הרות אסון לאמריקה ולעולם התרבותי בכלל.
הקיצוניות היא בעיה ובסופו של דבר נצטרך להתייצב מול ערב הסעודית ומול הייצוא של האיסלאם הוואבי וזה דבר שממשל בוש עדיין לא החליט לעשות, אולי אפילו לא היה מוכן לחשוב על זה בצורה מעמיקה, כי זה פשוט שינוי קיצוני במדיניות החוץ לאחר שנים רבות מאוד. אבל בסופו של דבר ייאלץ הממשל להפעיל יותר לחץ על המשטר הסעודי הנוכחי ולהתחיל לדבר גם עם אנשים אחרים היכולים לשלוט בחלק הזה של חצי האי ערב. אם עדיין הם ממשיכים לייצא איסלאם קיצוני ואנטי-אמריקאי מן הסוג הזה, זה מה שיצטרך לקרות. האם אנחנו יכולים להשליט דמוקרטיה ליברלית בכל המזרח התיכון והעולם המוסלמי? כמובן שלא. אפשר להתחיל ללכת בכיוון הזה? אני חושב שהתשובה היא כן ואני חושב שדעתו של הנשיא שאין ברירה אחרת.
לאור כל מה שקרה ב - 20 השנים האחרונות במזרח התיכון, הנשיא החליט כי אם נמשיך בדפוסים הישנים, יתגברו הנטיות האנטי-אמריקניות, יגדל מספרים של ארגוני הטרור, הדיקטטורות, וימשיכו לפתח של נשק להשמדה המונית. צריכים לפחות לנסות להתחיל לחשוב על כינון דמוקרטיות ליברליות איפה שאפשר. הנשיא לדעתי עדיין לא התמודד עם המשימה הגדולה והעצומה הזאת. הרפובליקנים קצת חוששים בנושא הזה. הם אינם אוהבים לייצא את הערכים האמריקאיים בניגוד לדמוקרטים ובזה אני חושב שהדמוקרטים יכולים לעזור, אבל אני חושב שזאת באמת תהייה משימת מפתח בשנים הבאות ואולי אפילו בעשרות השנים הבאות.
בוש הוא נשיא מעניין. יש לו סגנון שלטון מעניין. אני שהייתי מגדיר כאסטרטגיה גדולה ובהירות מוסרית מצד אחד וגמישות טקטית מצד אחר. זאת לא דרך רעה לשלוט לדעתי, אבל לפעמים זה עלול להיות מבלבל, כי צועדים שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, בדרך ליעד שבוש הציב לעצמו. הוא אינו נשיא שפשוט רוצה לסדר מחדש את הכיסאות על אותה ספינה שדיברו עליה קודם, שיהיו לה סטיות בדרך, אבל שיהיה לה יעד מוגדר. לפעמים זה יהיה מבלבל, לפעמים לא יראו בדיוק לאן פניו של בוש מועדות בתור קברניט, אבל אני חושב שהוא מבין שאנחנו צריכים להיות מעורבים בשלוש החזיתות הללו בעת ובעונה אחת. אני חושב שהוא מבין יש מקום לדוקטרינת הבלימה, לדוקטרינת המניעה, לתהליכי השלום בשנות ה - 90, להסכמים הבינלאומיים ולפיקוח, שהם לא ייעלמו אבל הם לא יהיו עוד מרכזיים לגבי העולם החדש שבו אנו חיים.
קודם לכן השוויתי את בוש להרי טרומן, האנגלית שלו פחות טובה מהאנגלית של טרומן. אתם יודעים שהוא ידוע, הוא מפורסם בזה שהוא מבלבל קצת את השפה. בשנת 2000 לפני הבחירות בוש דיבר על מדיניות החינוך, על בתי הספר, והוא אמר שמאוד חשוב שהאמריקאים יתמקדו בחינוך ושהוא בעצמו רצה להיות נשיא מחנך. הוא אמר שכל הורה אמריקאי צריך לשאול את עצמו את השאלה הבאה: האם הילד שלנו לומדים. כמובן שלגלגו עליו כשהוא אמר את זה, כך שבשלב יותר מאוחר באותו יום הוא אמר שהוא מצדיק את מה שהוא אמר קודם לכן והוסיף שלעיתים קרובות הוא נהנה בפוליטיקה מן העובדה שהיריבים שלו מבינים אותו שלא כהלכה, ואני חושב שגם בזה הוא ייזכר.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד