כניסה לחברים רשומים



מר ג'יימס ב. סטיינברג - סגן נשיא מכון ברוקינגס - "מגיאופוליטיקה לפוליטיקה גלובלית"
2/12/2002


מר ג'יימס ב. סטיינברג - סגן נשיא מכון ברוקינגס (באמצעות מתורגמנית):
"מגיאופוליטיקה לפוליטיקה גלובלית"


בפעם הראשונה בעשורים ארוכים ארצות-הברית מתלבטת ודנה בנושא התפקיד שלה באסטרטגיה של העולם במיוחד אחרי ה – 11 בספטמבר. לי נראה שהיינו צריכים קודם להבין את הבעיה. עידן הגיאו-פוליטיקה הסתיים והתחיל עידן חדש של פוליטיקה גלובלית עם כל ההשלכות של הנושא. מה הכוונה בסיום עידן הגיאו-פוליטיקה? בישראל הגיאוגרפיה היא בהחלט היבט חשוב ביותר במאבק, והביטחון שלה בהחלט זה עניין גיאוגרפי. במאה ה – 20 ארצות-הברית הייתה עסוקה באתגר הגיאו-פוליטיקה. המטרה הייתה שאף שלטון או משטר אחד לא ישלוט באירופה ובאסיה. בהחלט היו גם הרכבים אידיאליסטים ואידיאולוגיים ולא רק פוליטיים, גיאו-פוליטיים וגיאוגרפיים. התמוטטות הקומוניזם והתפוררות ברית המועצות היו ניצחון כפול לאסטרטגיה האמריקאית.
הדמוקרטיה הליברלית ניצחה במאבק הדעות עם התמוטטות האימפריה הסובייטית וברית המועצות כבר לא הייתה יריב גיאופוליטי. כולם ציפו שסוף סוף הרגע הגיע שציפו לו, אבל בעידן החדש היו אתגרים חדשים למשל המרכיבים של genocide במקומות מסוימים, התקפות הטרור באפריקה ובישראל ובסוף על אדמתנו שלנו ב - 11 בספטמבר. שני היבטים עיצבו את הנוף האסטרטגי החדש במאה ה - 21. ארצות-הברית הוא הכוח הגלובלי היחיד בעולם כיום ובעתיד הנראה לעין. ההיבט השני הוא שאנחנו חיים בעידן גלובלי, המאופיין על ידי מעבר של אוכלוסייה, סחורות ורעיונות מסביב לעולם. בתחילת המאה ה - 20 אי אפשר בכלל היה לצפות את הגלובליזציה.
ההתפתחות של טכנולוגית המידע, למשל, אשר מייצרת רמה חסרת תקדים של עצמאות ומגדילה את כוחם של ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים שלא היה לה תקדים באף עידן אחר ובשום מקום אחר. לגלובליזציה ולטכנולוגיה יתרונות אדירים, בהגנה על זכויות אדם למשל. אבל יש גם את הצד האפל של הדברים האלה. למשל ההפצה של נשק להרס המוני ומגיפות, פשע בינלאומי ורשתות של פשע והברחות למשל. ארצות-הברית חייבת להתמודד עם מצב, עם אתגר חדש. אנחנו יכולים לראות את היתרונות של הגלובליזציה אבל גם להקטין את החסרונות ואת הסכנות האורבות לנו בגלובליזציה.

האתגר העומד בפני ארה"ב כיום הוא איך להשתמש בכוח חסר התקדים שלנו כדי לקצור את היתרונות של הגלובליזציה ולמזער את סכנותיה. אנחנו לא רוצים שיהיו לנו יריבים, ומצד שני אנחנו צריכים גם את בני הברית שלנו. כלומר יש כאן יתרונות וחסרונות לכל דבר. ארצות-הברית לא רצתה רק לרדוף אחרי השאיפות של עצמה, אלא לשתף פעולה עם מדינות אחרות. המציאות אינה פשוטה כלל וכלל וקשה לדעת אם האסטרטגיה שארצות-הברית בוחרת בה היא הנכונה. האם אנחנו יכולים להתמודד עם המצב הזה של השלטון בעצם של המעצמה שלנו, האם זה יביא את השגשוג וההצלחה שבה אנו רוצים מבחינה צבאית? כן, אפשר בהחלט לשמר את המצב הזה. בעוד שהוצאות הביטחון ברוב המדינות האחרות הן סטטיות או ירדו, מלבד סין, הוצאות הביטחון של ארה"ב עלו באופן ניכר. העלייה בהוצאות שלנו גדולה יותר מאשר ההוצאה הכוללת על ביטחון בסין. אמריקה יכולה להרשות לעצמה להוציא יותר. מבחינה כלכלית, ארצות-הברית לא תוכל אולי להמשיך להיות המנהיגה ולנווט את כל מה שקורה עם היריבים שלה, אבל כרגע היא מצליחה לפחות להוכיח שהם יכולים להתחרות ולהגשים את הערך הנוסף של הטכנולוגיה למשל.
לאירופה וליפן יש אתגרים דמוגרפיים קשים בהרבה מאשר ארצות-הברית. בסין וברוסיה אולי יש גם כן תפנית מסוימת. עדיין עליהן להוכיח שהן צריכות לפתח את התשתית המדינית אשר תוכל לתמוך בצמיחה הזאת. והסיבה הזאת הרבה פחות ברורה מבחינת מה שקרוי העוצמה הרכה, הדוגמה שהיינו צריכים לתת במקום לפעול בכוח. הבעיה היא שהעוצמה והעליונות שלנו מולידות התנגדות ורתיעה מאתנו. התשובה היא להפעיל מה שנקרא עוצמה רכה – היכולת להשפיע באמצעות מתן דוגמה יותר מאשר באמצעות הפעלת כוח. ארצות הברית הייתה דומיננטית בתקופת המלחמה הקרה וקיבלו את התפקיד שלנו. האידיאליזם האמריקני סייע להבטיח ש"העוצמה הקשה" של ארצות הברית לא תחתור תחת ה"עוצמה הרכה". בהחלט ייתכן שבעתיד הנראה לעין אמריקה תשמור על מעמדה.
השאלה היא האם העוצמה הזאת לבדה תאפשר לנו להשיג את היעדים שלנו. אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, לפחות לא בלי הכוונה מחודשת של דרכנו. הסיבה לכך היא שהאסטרטגיה איננה מצליחה לזהות את המגבלות של פעילות חד-צדדית בהתמודדות עם האתגרים הניצבים בפנינו כיום. אנחנו יכולים לראות את הבעיה בבהירות רבה, באופנים שבהם האסטרטגיה הנוכחית של ארצות-הברית מתמודדת, כמו שאמר קודם ביל. האסטרטגיה של בניית קואליציות של ערוצים המבוססת לא על אינטרסים משותפים, אלא על התלכדות טקטית, וביל דיבר על הדברים שמזכירים לנו את היעדים של ווילסון, אבל המציאות של האסטרטגיה שונה לחלוטין. פשוט חשבו על ההצהרה האומרת ואני מצטט "היום כל המעצמות הגדולות מוצאות את עצמן באותו צד".
הדבר הזה כלל לא ברור מאליו באשר לרוסיה ולסין, מחוץ, אולי לעובדה ששתי מדינות אלה ניצבות גם למול בעיה של טרור אסלאמי. גם הקואליציה שהקים הממשל למלחמה בטרוריזם כוללת גם מדינות כמו פקיסטן, אוזבקיסטן, ומלזיה שהן בוודאי לא הדוגמאות הטובות ביותר לדמוקרטיה. הבעיה היא שזאת אסטרטגיה תבוסתנית המביסה את עצמה.
אנחנו מאשימים את ארצות-הברית בצביעות, וזה פשוט חותר תחת יכולתן של מדינות אחרות להצטרף אלינו ולתמוך בנו ומעודדות טרור רב יותר ועימותים רבים יותר בעתיד. זה אולי מצדיק הסתגלות או סיגול זמני, לבריתות הנוחות הללו יש נטייה להנציח את עצמן ואז אנחנו נותרים עם ערב הסעודית למשל, ומדגישים את הפעילות החד-צדדית ואת הקואליציה של בעלי הרצון על חשבון פיתוח מוסדות חדשים וחיזוק שלטון החוק.
בנסיבות אלה האסטרטגיה הופכת את העוצמה בת הקיימא של ארצות-הברית לדבר מאוד יקר והדבר לא יעלה בקנה אחד עם הרצון להגשים את היעדים. אומה אחת, עד כמה שתהיה חזקה, לא תוכל לפתור את רוב הבעיות החשובות ביותר בסביבות הגלובליזציה, הטרור, הנשק להשמדה המונית, והצדדים הפיננסיים. ההסתמכות על קואליציות של נוחות, בריתות של נוחות, אינה מבטיחה שהאנשים יהיו לצדנו כשנרצה. הסדרים אד-הוק לא יעזרו בהתמודדות עם בעיות הדורשות אמון רב בין השותפים וגם יכולת חיזוי מסוימת של הביצועיים. הדבר שאנחנו נעשה בטווח קצר, יבואו על חשבון הלגיטימיות ובסופו של דבר אנחנו לא נצליח להשיג שיתוף פעולה. הבעיה מחריפה על ידי הכרזת הממשל על הדוקטרינה של מניעת מלחמה כדרך להתמודד עם בעיית הטרור. המניעה כפי שתיאר אותה ביל - הוא רעיון שבישראל מבינים אותו היטב. זה הדבר שמבחינת החוק הבינלאומי היה קביל מזמן והעניין של נטילת אסטרטגית מנע נגד טרוריסטים, זה דבר מאוד ברור, כי מעצם הגדרתה, האסטרטגיה שלהם היא חבויה ולטנטית ויש לנו מעט דברים שאנחנו יכולים למצוא אצלם ולהתמודד אתם. זו למעשה מלחמה נגד אותן מדינות של נבלים ונוכלים.
מובן שמאוד מפתה לשחרר את העולם כהרף עין מן הרשעים, אבל אסטרטגיה זאת לא תמיד מנצחת, ולמדיניות מתמדת של מניעה כזאת יש חסרונות, כי אותם נבלים ונוכלים עלולים להשתמש בנשק להשמדה המונית באופן חופשי ולתת אותם לארגוני הטרור. הסיכון השני הוא שבכך שאנחנו נותנים לגיטימציה למלחמה המבוססת על יכולות ולא על כוונות. אנחנו עלולים ליצור עולם שבו המלחמה תהייה הרבה יותר שכיחה ולא פחות שכיחה, שתהייה המוצא הראשון ולא המוצא האחרון. אחרי הכל אם הדוקטרינה הזאת טובה לארצות-הברית למה שהיא לא תהייה טובה לרוסיה או להודו או לסין? אנחנו מדברים על ההסתמכות על פעולה חד-צדדית, ועל אסטרטגיית הביטחון החדשה שהנשיא בוש הגדיר אותה כאחד מהדברים החמורים ביותר שאנחנו ניצבים בפניהם.
אפילו היום באפגניסטן אנחנו רואים שסילוק הטליבאן היה רק השלב הראשון ושהעוצמה הצבאית שלנו לבדה אין די בה כדי למנוע מאפגניסטן להיות לארץ מקלט למבריחי סמים ולעבריינים מסוגים שונים. אז מה אנחנו יכולים לעשות? ראשית אני חושב שהאינסטינקט לקיים את העוצמה של ארצות-הברית הוא נכון, אם כי אפשר להשתמש גם בעוצמה הרכה, כלומר בהשפעה. מחוץ לאמריקה הלטינית, אשר אולי עומדת להפוך לאזור שבו יש אי סדר, ברוב העולם העוצמה הצבאית חזקה. אתם יודעים זאת גם פה, והמעצמות האזוריות העלולות להתפתות לפעול בדרכים אשר יאיימו על היכולת שלנו להרתיע אותם, ואם צריך, גם להביס אותם בכוח. אף יותר מכך, שמירת החוק והצדק מחייבים קודקס של כללי התנהגות ויש צורך גם בנכונות של העולם לאכוף כללים אלו. בלי קדימות של עליונות של ארצות-הברית אי אפשר להבטיח שאפשר יהיה לשמור על החוק ועל שלטון החוק.
השאלה עד כמה מהתמ"ג נקדיש לעניין הביטחון וכמה פעולות חד-צדדיות נוכל לקיים. עמוד התווך השני הוא לבנות הסדרים ומוסדות אשר יאפשרו לנו לחלוק את עלות המנהיגות, למסד את הערכים שלנו ולבצע את מה שאנחנו רוצים לבצע כדי להגן על עצמנו. ההתפתחות של ממשל בוש בעניין הזה מלמדת אותנו הרבה לגבי מה שאנחנו רוצים לעשות. הנכונות של הקהילה הבינלאומית לתמוך בארצות-הברית מחוזקת על ידי העובדה שעיראק מפרה את הנורמות הבינלאומיות נגד הפיתוח של נשק להשמדה המונית ונגד החלטות מועצת הביטחון. אף על פי שלא בכל המדינות רואים בכך סכנה מיידית כמו ארצות-הברית, הן מוכנות לצעוד יחד ארצות-הברית כדי לאכוף את הכללים. אם נתקוף את עיראק, אנחנו ככל הנראה נפעל על פי מה שבוש רצה שנאמץ כדרך. אנחנו יכולים להגדיל את אורך החיים של הממשל האמריקאי ולאפשר לארצות-הברית לעשות יותר בעזרת פחות בכך שניצור משטרים בינלאומיים וארגונים בינלאומיים.
נוכל לשפר את הערכים והמוסדות שלנו אשר יוכלו לעצב מדיניות בעתיד גם אם העוצמה היחסית שלנו תפחת. מדובר פה בשיתוף פעולה עם ארצות שונות ולא בדבר שיחליש את ארצות-הברית. כדי שהמוסדות הללו יצליחו, אנחנו צריכים להיות מוכנים להביא בחשבון את העמדות וההשקפות של האחרים ולא רק לסמוך על קואליציות של מי שרוצה. חשוב למצוא את אלה שמסכימים להגדרה שלנו של יעדים לגיטימיים בלי לשאול שאלות מיותרות. בעת ובעונה אחת אל לנו לשבח את החד-צדדיות כשלעצמה כי זה עלול להיות חרב פיפיות ולא ליצור קואליציה כמו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה.
ישנה אפשרות נוספת והיא לתקוף את הדברים המושרשים באי הצלחתם של אנשים לחלוק את השגשוג הכלכלי שהגיע לעולם. מי שרוצה להגיע לשלום, למעשה צריך לחשוב על כוחות חוצי אומות, חוצי מדינות, במיוחד כאשר הממשל של בוש טוען שאין די בהרתעה. כוח, ופילו כוח מניעתי,אינו יכול להתמודד עם המשימה והוא קונטרה-פרודוקטיבי. אם אני אשתמש במטאפורה השחוקה, יש צורך לייבש את הביצה הגורמת לחוסר היציבות הזאת. מאוד חשוב שאנחנו נראה את השורשים העבר. אנחנו חייבים ללמוד מן העבר. אנשים שמרו על הכוח של ארצות-הברית, בנו את הבנק העולמי ואת האו"ם, כי הם הבינו שהמנהיגות בארצות-הברית היא מאוד חיונית, אבל שאפשר לחזק אותה אם כולם יאמצו אותה מרצון ומבחירה ולא בגלל צורך בלבד. היום זה עוד יותר חשוב. התובנה הזאת חשובה מעל ומעבר גם היום.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד